כנס שליחי הסוכנות בקייב

צילומים מכנס שליחים של הסוכנות  בקייב בירת אוקראינה
לחצו על הקישור לגלריה  כאן 

תזמורת מסורתית קיבלה את פנינו

כנס שליחים בקייב

שלום חברים. 14/03/05

בתחילת מרץ הייתי בכנס בקייב, את העיר עצמה לא ממש הצלחתי לראות כי הגענו ישר לכנס והימים היו עמוסים. כדי שלא ניעדר מבית-הספר הרבה זמן צמצמו את ימי ההשתתפות שלנו במינימום. כשהמנהל שלי נוסע לכנסים הוא ממצה את העניין עד תומו. ולכן כאשר הגעתי לבית-הספר הוא אמר לי: "כבר חזרת?" בהפתעה. לא היה קורה כלום אם הייתי נשארת עוד יום וממצה את נוכחותי בכנס הזה עד תום. אבל העובדות הן שהגעתי ביום ראשון אחר הצהריים, השתתפתי בכנס שתי יממות וביום שלישי בצהריים כבר יצאתי עם שני החברים האחרים מסן-פטרבורג, שגם הם טסו באותו יום, מפגישה מאוד חשובה.
כפי שכבר סיפרתי בקצרה, הכנס הזה היה חשוב לנו משום שסוף סוף הכירו בנו כחלק מן המשפחה ולא כילדים חורגים. פגשנו הרבה אנשים, דיברנו עם הרבה אנשים והצלחנו להביא את דברנו לאנשי הסוכנות. השתתפו כל הנציגים משלוש המשלחות לכל חמ"ע (ברית המועצות לשעבר) והגיעו ראשי הסוכנות מישראל. המנכ"ל החדש יחסית, משה ויגדור, הסמנכ"ל אלי כהן, גזבר הסוכנות שי מחט, מנהל מחלקת העלייה מייק רוזנברג, ועוד אנשים חשובים שמשפיעים על המערכת הזו. כמו כן השתתפה מנכלי"ת משרד הקליטה. אישה צעירה ורצינית.
שוכנו במלון ליד ככר הניצחון, והכנס עצמו התקיים במבנה בית-הכנסת בקייב. כהרגלי, צילמתי את כל האירועים. רק כשהגעתי הביתה וקראתי את החוברת שניתנה לנו בכנס על חנוכת בית-הכנסת, שבו יש כיום גם "מדרשה ציונית" החלטתי להביא לידיעתכם את הפרטים שהם מאוד מעניינים לדעתי.
החומר מצורף במצגת שאני שולחת לכם, אותה הכנתי בסוף השבוע האחרון. המצגת לא אוטומטית. לחצו על העכבר. והריצו בהתאם לקצב האישי שלכם.
בשבועות האחרונים השלג לא מפסיק לרדת עלינו, די קר בחוץ, קשה להסתובב בחוץ. אתמול הלכתי לטייל לא רחוק מן הבית. החלקתי קצת על השלג שהפך לקרח חלק, בהפתעה, לא הצלחתי לעצור את ההחלקה, לא נפלתי אבל חטפתי מכה בברך, ועכשיו אני קצת צולעת. הולכת לאט לאט. כיוון שאני גרה בקומה חמישית ללא מעלית, אתם יכולים לדמיין את הקשיים. אבל יצאתי בחסד מן ההחלקה, לא נשבר לי כלום, זה יעבור.
צפו במצגת ואני מחכה לתגובותיכם. אני שמחה לקבל כל תגובה וגם עונה לכל הכותבים באופן אישי.
להתראות
דודה

ביקור בלונדון

שלום חברים 10 באפריל 2005

כבר עבר זמן רב מאז כתבתי. לאחרונה התחלתי לקבל מכתבים מודאגים מחברים שלא שמעו ממני כלום. אז הגיע הזמן לכתוב קצת. אני יודעת שהתרגלתם לשמוע ממני אחת לכמה זמן קצת סיפורים, לפעמים אפילו צמוד צמוד. אבל לפעמים יש תקופות שלא בא לך להיות יצירתי ולספר לכל העולם מה קורה. אז ככה לפני חודש בערך נתקפתי גם אני במצב רוח לא טוב. משום שנמאס כבר מן החורף המתיש הזה וחודש מרץ כאן היה ממש מגעיל, ירד שלג ללא הפסקה. אז הגיע סוף שבוע אחד שבו היה גם חופש ביום שישי בגלל איזה חג מקומי כאן, והיה לא נעים לצאת החוצה, ולי נמאס מן החורף. לאחר יומיים בבית יצאתי קצת ביום ראשון, הסתובבתי בחוץ בסביבה הקרובה לבית, והחלקתי, וחטפתי מכה בברך השמאלית, ובמשך שבועיים כאבה לי הרגל. נדמה לי שרמזתי על כך במכתבי הקודם. אבל גם זה עבר אני בריאה, הכל בסדר הכאבים ברגליים עברו, טוב שלא שברתי כלום. באותו סוף שבוע החלטתי שאני לא יושבת בבית בחופשה המתקרבת ואני נוסעת לאיזה שהוא מקום. דיברתי והתכתבתי עם אחייניתי ענת שגרה לא רחוק מלונדון והיא הזמינה אותי לבוא אליה, באותה תקופה גם הילד הגדול היה בחופשה מבית-הספר. נסעתי אליה, היו חמישה ימים נחמדים מאוד, טיילנו באזור שבו היא גרה בשולי לונדון מקום שנקרא טיידון בויס, תחנה אחת לפני סוף הקו המרכזי האדום של הרכבת התחתית. המקום אנגלי מאוד. הגעתי לשדה התעופה גאטוויק בטיסה ישירה מווילנה, שדה התעופה הזה גדול מאוד והטרמינל מזכיר מאוד את הטרמינל החדש בשדה התעופה שלנו "בן-גוריון". ענת פגשה אותי בתחנת וויקטוריה הענקית. ונסענו יחד אליה. בילינו יפה גם באזור שלה ונסענו גם ללונדון לפארקים ולמוזיאונים. זו לי הפעם השלישית בלונדון כך שלא הייתי לחוצה לראות את הכל, פשוט נהניתי מהיציאה ושבירת השגרה. צילמתי כמובן. אשלח לכם כמה תמונות יפות.
אצלנו בווילנה, החיים זורמים וחזרנו לפני שבוע לעבודה לרבעון האחרון. מסיבת הפורים שלנו שסיימה את הרבעון השלישי הייתה מאוד מוצלחת, הפעלנו את כל בית-הספר, הקטנים והגדולים, הילדים התחפשו והופיעו, ואפילו המנהל אפשר להפסיד יום לימודים שלם לצורך העניין. בדרך כלל קשה לשכנע אותו, אך הפעם הכנו תוכנית ברורה ומלאנו את כל היום בפעילות והוא השתכנע שכדאי.
השבוע כתה ט' שלנו יוצאת למסע שורשים בבלארוס (רוסיה הלבנה). אני לא יוצאת כי מישהו צריך להישאר ללמד, אבל אני מתכוננת להשתתפותנו במסע החיים עם כתה יא בהתחלת מאי. השנה עמותת "מצעד החיים" מארגנת אירוע ענק שישתתפו בו 18.000 איש, אנחנו נגיע באוטובוס מווילנה לפולין ומשם ידריכו אותנו אנשים של העמותה, נלון שם 4 לילות ונסייר בקרקוב ובוורשה. אני בטוחה שיהיה זה אירוע מרגש במיוחד. אני רציתי שנים להשתתף באירוע זה ולהיות בפולין, ועכשיו זה יצא לפועל. גם מנהל בית-הספר נוסע איתנו. אני מכינה את כתה יא לקראת המסע הזה, והם מאוד מתרגשים, זו כתה טובה מאוד, ואני בטוחה שיהיה מעניין ומועיל, ובוודאי מרגש ומרשים במידה רבה.מזג האוויר מאוד השתפר מתחמם כאן, הרבה יותר קל להסתובב בחוץ עם נעליים קלות יותר. השלג נמס ושוב אפשר לדרוך על קרקע בטוחה ללא חשש. אתמול קניתי מעיל מתאים לתקופה זו, משהו יפה, במקרה עברתי בחנות וראיתי מעיל שמאוד משך את תשומת ליבי, לא האמנתי שאמצא מעיל מתאים למידותי, בדרך כלל זה קשה, להפתעתי מצאתי כזה. היום חנכתי את המעיל, כאשר יצאתי לפסטיבל הסרטים כאן. הקרינו היום את הסרט של המפיקים הישראלים מרק רוזנבאום ואבי בוגנים: "אודסה, אודסה." סרט מעניין. שכנתי ובעלת הדירה, מודיעה לי כל פעם שהיא רואה משהו מעניין. היא קנתה לי כרטיסים והלכנו יחד לראות את הסרט.
טוב בינתיים סיפרתי לכם הרבה דברים. מצב רוחי בסדר. בעוד חודשיים וקצת אגיע לארץ. מקווה שאוכל להישאר כאן בשנה הבאה. התרגלתי לבית הספר. אוהבת את הילדים ויודעת מה לעשות איתם. אני בטוחה שעוד שנה או שנתיים כאן יהיו טובות מאוד. אחותי מגיעה אלי השבוע. זה ממש נהדר. נבלה יחד כמה ימים.
להתראות שלכם דודה

Trakai Lithuania

גלריה של צילומים מטראקאי
לחצו כאן להגיע לגלריה

הכנסה של הקראים ברחוב הקראים בטראקאי

ביקור בטראקאי Trakai

שלום חברים 2005–04–22
זהו גם אני מצטרפת למברכים בחג שמח. שולחת לכם הפעם מכתב קצת יותר קצר. זה עתה נפרדתי מאחותי בשדה התעופה. היא הייתה אצלי כמעט שבוע. אני אומנם עבדתי אבל הצלחתי לארגן לה כאן במשך יומיים ליווי של בחורה בשם רגינה קופילביץ' שהיא מדריכת תיירים, דוברת עברית, היא תוכל להדריך כאן כל אחד מכם שיגיע לכאן. יום אחד היא הייתה עם אחותי לבד, וביום השני אני יצאתי מוקדם מבית-הספר ויצאנו יחד למקום יפה, לא רחוק מווילנה, בשם טראקאי , זהו מבצר שבו שכנה הבירה העתיקה של ליטא, המבצר שוכן על שטח מוקף באגם ענק. אני מבקרת במקום כבר פעם שנייה. הפעם לא הצלחנו לשוט, כי היה השבוע די קר והייתה רוח די חזקה. אבל ביקרנו בתוך המוזיאונים שנמצאים בתוך המצודה. חוץ מזה היה מעניין לראות בתוך המבצר הזה גם הכנות לסרט שעומדים לצלם, בנו שם תפאורה בתוך החצר הפנימית של המבצר.
יש שם גם סיפור מעניין על הקראים. המלך ויטאוטאס הביא את הקראים הללו מן האי קרים אשר בים השחור לשמש כשומרי ראשו. יש אזור שלם שקרוב למבצר שהוא בתים של קראים, אפשר לראות את הבתים לפי צורת הבנייה בתי עץ עם שלושה חלונות מקדימה. ביקרנו במוזיאון שלהם ושם מצאנו כמה דברים מעניינים מבחינתנו. את התאריכים הם כותבים במניין השנים היהודי 5682-5686
מסמך אחר ששבה את ליבנו היה ספר תפילות או פיוטים כנראה כתוב בעברית בשם "רני פלט" כתוב באותיות עבריות, כנראה בשפה התורכית, אך בתוך הטקסט אפשר למצוא תיבות עברית כמו: תשובה, כבוד, סליחה, כפורים. זה מאוד מעניין למצוא את הדברים הללו במקום כזה. טראקאי הוא מקום מאוד מיוחד ומעניין. וגם יפה מאוד. אצרף למכתבי 2 תמונות מן המקום.

אנחנו חוגגים כאן את הפסח בבית-הספר עם התלמידים וגם עם הקהילה. ביום ראשון בצהריים יש ארוחת צהריים לכל מי שמעוניין מן הקהילה היהודית במלון מחוץ לעיר בשם "ווילון" שם נפגוש את כל האנשים שאנחנו מכירים כאן. אני כבר מרגישה יותר טוב, לא לבד. בעוד חודשיים אגיע לארץ לחופשת הקייץ. אני מקווה שאשאר כאן בשנה הבאה. אראה את כולכם בקייץ.
חג שמח לכולכם
להתראות שלכם
דודה

גלרית תמונות מצעד החיים

תלמידי בית ספר "שלום עליכם" מווילנה
במצעד החיים בפולין  מאי 2005 פרוייקט "חפציבה" 

כדי להגיע לגלריה לחצו כאן 

תלמידי בית הספר בוילנה בשער מחנה אושוויץ-בירקנאו

מצעד החיים בפולין

שלום חברים

עבר כבר שבוע מאז חזרתי מן המסע לפולין, ועשרה ימים מאז הצעדה עם התלמידים מבית-ספר "שלום עליכם" מווילנה, ליטא, לכיוון אושוויץ-בירקנאו.
כאשר נודע לי לפני כמה חודשים שיש אפשרות לנסוע ל"מצעד החיים" עם תלמידים שלנו, מיד אמרתי שאני מעוניינת להצטרף למסע הזה. הרבה שנים רציתי לצאת לפולין. בשם האהבה וההערכה לאימא הפולנייה שלי, ברטה קליינר, אמי באה לארץ מגאליציה המזרחית, היום אזור שנמצא באוקראינה בקרבת הגבול עם פולין, היא נולדה בכפר קטן בשם שצ'בקי (לאחר חיפושים ממושכים מצאתי אותו במפה) בשנת 1912, השטח אז אזור השייך לאוסטריה. בשנות ילדותה חוותה את מלחמת העולם הראשונה, את הרעב, גיוס האב לצבא האוסטרי, מות שני אחים כתוצאה מהרעב והמחלות. כיוון שלא היו הרבה יהודים בכפר עקרה המשפחה את מגוריה לעיר סקאלאט ליד טרנופול כדי לאפשר לילדים ללמוד בבית-ספר עם יהודים. באותה תקופה השטח היה כבר שייך לפולין. שם גרה המשפחה כ-7 שנים. לאמי היו בארץ הרבה חברים מן העיר הזו. כאשר בגרה אמי, עברה לעיר הגדולה, היא הגיעה לטרנופול ושם הצטרפה להכשרה של קבוצת "גורדוניה". אמי הגיעה לארץ בשנת 1934, 5 שנים לפני הפלישה הגרמנית לפולין. היא השאירה בפולין משפחה, אב אם, אח נשוי עם שני ילדים, ואחות. כאשר הגיעה אמי לארץ עם קבוצת גורדוניה לקיבוץ חולדה היא הבינה מהר מאוד שבקיבוץ לא תוכל לקבל כסף תמורת עבודתה, לה נותרה עוד משימה חשובה לשלוח כסף להורים למחייה, ולהוציא את אחותה אילנה מפולין באופן דחוף. אמי עזבה את הקבוצה בחולדה ועברה לכפר הנוער בן-שמן לעבוד ולהרוויח כסף. את האחות הצליחה אמי להביא לארץ ברגע האחרון. אילנה הגיעה לארץ באנייה האחרונה של האצ"ל, בשנת 1939, הייתה צעירה ויפה, והתגייסה לאיי. טי.אס הבריטי במלחמת העולם השנייה אילנה הייתה נהגת משאית, במשך כמה שנים, בשיירות הבריטיות שנעו ממצרים לסוריה, דרך ארץ-ישראל.

שאר המשפחה נשארה בפולין, מבחינתנו הילדים שגדלו בארץ הם נשארו דמויות מתוך התמונות שתלויות על הקיר. כשאילנה עזבה את פולין היא הצטלמה עם האב האם, והאח ומשפחתו. כך נשארה לנו תמונה של המשפחה. מה עלה בגורלם? כנראה נרצחו ביער הסמוך למקום מגוריהם. מה עלה בגורל משפחת האב שהיו לו 11 אחים? כנראה אותו גורל. אני נולדתי 4 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ובן-דודי, בנה של אילנה נולדה שנה לפניי. שנינו קרויים על שם ההורים. פנחס ויהודית. במשך שנים לא נשאתי את השם יהודית, אלא בתעודת הזהות, כל מי שהכיר אותי קרא לי דוּדָה. אני חושבת שאמי לא יכלה לקרוא לי באמת בשם אמה למרות שהעניקה לי את השם הזה, היא קראה לי דודה או דודינקה. כאשר יצאתי לשליחות ברוסיה, החלטתי לחזור לשם הרשמי שלי, כאן קוראים לי יהודית. היו לכך כמה סיבות. השם יהודית או יודית כפי שהם קוראים לי מוכר כאן וקל לביטוי, להתחיל להסביר את הכינוי דודה היה לי יותר מסובך. מלבד זאת כנראה שהגיע הזמן להיקרא על שם סבתי שנרצחה אי שם בפולין, אותה לא הכרתי כמובן.

אני לא יודעת למה העמסתי על גבי את המטען הזה כל השנים, אחי ואחותי לקחו את הנושא הזה בצורה אחרת לגמרי. אבל לא לכל דבר יש הסבר, אני חשה את הקשר הפולני הזה הרבה שנים. זו הסיבה שנמשכתי למזרח אירופה. במשך שנים דיברתי עם אמי על האפשרות להגיע למקומות הללו. היא הנידה ראשה בביטול ואמרה שאין סיכוי, כי איזור טרנופול- לבוב נמצא באוקראינה, במשך שנים "מעבר למסך הברזל" . ובכן, אני כבר שנה שלישית בשליחות. שנתיים בסן-פטרבורג, והשנה התקרבתי יותר לאזור פולין. גם בלרוס ולטביה מעניינות אותי בגלל קשר לסבא השני שלי, אותו לא הכרתי אבל הוא הגיע לארץ ישראל עם הגדודים העבריים והיה בין ראשוני ההתיישבות בארץ. אבל זה לספור אחר.

מצטערת שהעמסתי גם עליכם את הסיפור המשפחתי שלי. אבל הסיפור השתחל לכאן באופן טבעי, כי בכל דקה במסע הזה לפולין חשבתי על אמי ומשפחתה ועל האחרים כמובן.
הגעתי עם תלמידי לוורשה באוטובוס ישיר בתחבורה ציבורית לוורשה. יש כאן חברה שיש לה קווים בכל אירופה, יורוליין. 8 שעות נסיעה מווילנה והגענו לוורשה, בירת פולין. מחיר הכרטיס הלוך וחזור, עם הנחה פחות ממאה דולר. כיוון שהגענו יום לפני כולם, סידרו לנו מלון במרכז וורשה, לא רחוק ממלון נובוטל, שבו פתחו מרכז אוכל לכל הקבוצות שנמצאות באיזור וורשה. שם אכלנו ארוחת ערב ושם פגשנו קבוצות גדולות מאוד של יהודים שהגיעו מצרפת. באותו ערב הצלחנו לטייל במרכז וורשה, הלכנו ל "ככר שלושת הצלבים" לחלק מכם לא צריך להרחיב, ולאחרים אומר שאנחנו גדלנו על הספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" ובשנים האחרונות אני גם ערכתי סרט ווידאו עם רמי הוכמן, שאביו היה ממוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים, והוא הספיק לעשות איתו טיול שורשים בפולין. בהמשך טיילנו ברחוב מחודש שבו יש בתי קפה ומסעדות ונקרא נובי סווייט.
למחרת 04.05.2005 חברנו אל הקבוצה הגדולה שהגיעה מכל רחבי ברית-המועצות לשעבר, הגיעו אנשים מקאזאן, מקישינב, מזפרוז'ה, ממוסקבה ועוד. חלק מהאנשים נסעו ברכבות ובאוטובוסים 30-48 שעות, מסע ארוך ומייגע.
היום הראשון בוורשה התחיל לא טוב, היה גשם, מבחינה ארגונית היו כמה תקלות, ובכל אופן הצלחנו להיות בבית-הקברות הענק בוורשה, באזור גטו וורשה ראינו את המצבה הענקית לזכרם של לוחמי הגטו, את איזור הבונקר שממנו הוצאו הלוחמים האחרונים, האומשלגפלאץ, הככר ממנה נשלחו תושבי הגטו למחנות.
בערב השתתפנו בעצרת המרכזית ליד המצבה ללוחמי הגטו, הטקס הזה נוהל ברובו בצרפתית השנה, ורק קטע קטן ממנו היה באנגלית. פה ושם נשמעו גם מלים עבריות וגם שירתו של דודו פישר בעברית.
ביום חמישי 05.05.05 יום השואה בישראל, התקיים "מצעד החיים" ואחר-הצהריים העצרת המרכזית באושוויץ בירקנאו. אנחנו יצאנו ברכבת מוורשה לאושביינצ'ים, לשם כך קמנו מוקדם מאוד בבוקר. ב-7 בבוקר הרכבת יצאה, והגענו לאזור אושוויץ בשעה 11.30 . אתם וודאי מתארים לכם את התחושה המוזרה לנסוע ברכבת לאושוויץ..... אבל כמובן להבדיל אלף אלפי הבדלות....... רבים שלחו SMS לחברים: אני ברכבת לאושוויץ......
יחד עמנו ברכבת היו כ-2000 איש וכולנו התחלנו את המצעד מתחנת הרכבת ועד למחנה אושוויץ בירקנאו. היה מאוד מרגש להגיע לפתח המחנה ולשמוע ברקע את הרמקולים הגדולים שבהם קורא דודו פישר שמות אנשים שנספו בשואה, מכל העולם ביניהם גם אנשים מליטא, תלמידי ורבים אחרים בקבוצת "אורט רוסיה", אליה היינו שייכים הקשיבו לשמות ושמעו שמות של אנשים שמקום מוצאם מליטא, רוסיה, רוסיה הלבנה, פולין, הונגריה ועוד ועוד.
בתוך המחנה, כאשר אתה עומד על פסי הרכבת ומדמיין לך את האלפים שהגיעו לכאן בקרונות המשא ונשלחו לסלקציה, ורבים מהם נשלחו לתאי הגזים מיד, אינך יכול שלא להזדעזע מהגודל. ושום תמונה שראית אי פעם לא מצליחה להעביר את מימדי המחנה וממדי האסון, רק כנמצאים במקום מבינים את גודל השיטה וממדי ההשמדה.
פולין עכשיו יפה, ירוקה, הכל צומח ופורח, המקום נראה שקט ופאסטורלי, לרגעים אתה יכול לשכוח ולהתפעל מהנוף הנשקף בטיסת הרכבת או במחנה עצמו, ואז השרידים של המשרפות המפוצצות, הגדרות החשמליות, המצבות, הצריפים, הבלוקים, המראות שצברת כל השנים בסרטי יום השואה וימי הזכרון. הסיפורים של הניצולים, המחשבה על האנשים, הנשים והילדים, שכל אחד מהם היה עולם ומלואו ויכול היה להעמיד משפחות שלמות של אנשים שהיו ממשיכים את חייו. והלב נחמץ ובוכה.
אתם ראיתם את העצרת בטלוויזיה, אנשים סיפרו לי שהיה מאוד מרגש לשמוע את ראש הממשלה אריאל שרון , ואת הרב לאו ואחרים. אנחנו השתתפנו, היינו במקום, אבל בגלל הגודל המרחק שבו עמדנו וכמות האנשים היה קשה מאוד לשמוע הכל ולהתרגש, שמענו היטב את דברי ראש הממשלה, וגם אחר-כך בערב העלינו שוב את דבריו בשיחות עם התלמידים. ההשתתפות הייתה חשובה, הכמות הגדולה קצת פגמה.

למחרת בבוקר חזרנו למוזיאון באושוויץ , היינו חייבים לסגור את המעגל עבור התלמידים ולקשר את הכל ביחד, לא היה לנו מספיק זמן לראות הכל. אבל ראינו הרבה מן המוצגים, כדי לתת לתלמידים את התחושה שהכל אכן קרה, יש כאן עדויות חיות. ביקרנו במוזיאון היהודי, בביתן של ערימות המוצגים המזעזעות:המזוודות עם השמות והתאריכים, הפרוטזות, המשקפיים, כלי האוכל, השערות, הנעליים. בחדר יזכור, ערכנו אזכרה קטנה משלנו. ראינו את המחנה את הגדרות החשמליות הכפולות, את קיר המוות, את המשרפות, את השער המפורסם ועליו הכתובת "העבודה משחררת".
באותו יום נאלצנו לצאת מוקדם כדי להגיע לפני כניסת השבת למלון שלנו בוורשה.
לא הספקנו לבקר בקראקוב, שמענו שזו עיר יפה במיוחד ושם גם יש הרבה שרידים של הקהילה היהודית. המרחק מאושוויץ לוורשה, כמעט כמו המרחק מווילנה לוורשה. נסענו כ-7 שעות.
המלון שלנו, מלון 500 בו השתכנו חברי הקבוצה, שכן על אגם, מרחק של כשעה נסיעה מוורשה. מקום פסטורלי ומרגיע. נשארה לנו השבת למנוחה. תלמידנו היו זקוקים למנוחה הזו. וכדרכם של צעירים, הם התחברו זה עם זה, נפגשו ובילו יחד, גם המפגשים הללו של נוער יהודי מכל רחבי ברית-המועצות לשעבר היו מעניינים מאוד, נוצרו חברויות ולמחרת בבוקר היה קשה להיפרד.
במוצאי שבת הצלחנו עוד לתפוס קצת מוורשה – העיר העתיקה, מה שהשאיר טעם של עוד.
אני רוצה לחזור לוורשה, לקראקוב. מקווה שאוכל לעשות זאת במהלך השנה הבאה. ככל הנראה אני נשארת כאן, בווילנה. המסע הזה מבחינתי היה חשוב ביותר. בתחילת שנה הבאה אני מתכננת להגיע לרוסיה הלבנה, חשוב לי לבקר במינסק, בבוברויסק מקום הולדתו של ברל כצנלסון, מקום בו פעל גם הסבא שלי, וחבר למשפחת כצנלסון. עוד לא הייתי בדווינסק מקום הולדתו של סבי, היום עיר שניה בגודלה בלטביה, דאוגבפילץ- מרחק כמה שעות מווילנה.

אשלח לכם כמה תמונות מן המסע.

להתראות
דודה
יהודית גרעין-כל

ביקור הנשיא קצב בוילנה והטקס בפונאר

שלום לכל החברים 19/10/05

אני שמחה לכתוב לכם שוב כפי שהבטחתי. אתם כבר יודעים שאני לא כותבת כאשר אני לא ממש מרגישה טוב, כי אני אוהבת לכתוב מכל הלב. אז באמת בחודש הראשון כאן, הרגשתי לא כל-כך טוב. אבל עכשיו הכל כבר מאחוריי. עברנו כאן הרבה אירועים, ביקר בווילנה נשיא המדינה שלנו- מר משה קצב. הוא הרשים את המארחים שלו כאן. הוא התקבל בכבוד רב אצל נשיא ליטא ואלדאס אדמקוס, נערכה ארוחת-ערב מפוארת בארמון הנשיא, והשתתפו בה אנשים נבחרים מן הקהילה. למחרת היה אירוע גדול בבית-הכנסת. סוף סוף פתחו את בית-הכנסת ובחגים שוב מתפללים כאן בבית-הכנסת הגדול שנבנה בתחילת המאה. הורידו את הניילונים מן הכניסות.
בבית-הכנסת הנשיא נפגש עם אנשי הקהילה היהודית. אנחנו כמובן נכחנו באירוע זה עם רבים אחרים. לאחר הנאומים, הוא שוחח עם כמה אנשים באופן אישי. ובהזדמנות הצלחנו ללחוץ את ידו ולהחליף איתו כמה מילים. אצרף לכם תמונה כדי שתאמינו. מבית-הכנסת יצאו הנוכחים לאזכרה הממלכתית בפונאר, מקום ביער במרחק מספר קילומטרים מווילנה בו נרצחו 70,000 יהודים מווילנה ומקומות נוספים בליטא, ע"י הנאצים ועוזריהם המקומיים. האזכרה הייתה מאוד מרשימה. נאומו של הנשיא היה מאוד מרגש, הוא דיבר על הפרטיזנים ועל אבא קובנר ועל הקריאה למרד בנאצים שיצאה מגטו ווילנה.
כיוון שיש לי קשר עם רגינה קופילביץ שהיא מדריכת תיירים ודוברת ליטאית רוסית אנגלית ועברית, והיא נתבקשה לתרגם את הנאומים של הנשיא ועוד, היא פנתה אליי כדי שאעזור לה לתרגם את הנאומים, כך הזדמן לי לראות את נאומי הנשיאים עוד לפני שהם נאמרו. רגינה הייתה צמודה לנשיא בכל שעות ביקורו, כולל בביקור בפרלמנט הליטאי. רגינה רצתה לגמול לי על העזרה וכנראה שבסוף השבוע הקרוב אצא איתה לאזור דרום ליטא, לעיר נופש וספא שנקראת דרוזקינינקאי, זו העיר שבה היא נולדה, והיא הבטיחה לי בילוי טוב בסוף השבוע הזה.

בבית-הספר בתקופה האחרונה גם אנחנו נמצאים בתקופת החגים. הילדים מאוד אוהבים את הפעולות הקשורות לחגים. יש לנו תוכנית לכל כתה, הילדים לומדים בכל שנה נושא אחר, שרים את שירי החגים, בעיקר הקטנים נהנים מן החגיגה. בראש השנה ערכנו פעילות בשלושת השכבות. עכשיו יש לנו סוכה בבית-הספר, חלק מן השיעורים מתקיימים בסוכה. אנחנו, השליחות מישראל, משולבות היטב בחיי בית-הספר. את הפעילויות החברתיות לשנה זו תכננו כבר בשנה שעברה, יחד עם הסגנית, כל המורים משתלבים בפעילות, הנושאים היהודיים ממלאים תפקיד חשוב מאוד בחיי בית-הספר, החדרים שלנו נמצאים במקום מרכזי בבית-הספר ומהווים מוקד של פעילות לילדים. זו באמת הרגשה טובה ואנחנו בהחלט מרגישות שיש לנו מה לתרום.
לפני כמה ימים התקיים יום המורה ,קיבלתי "דיפלומה" מן התלמידים "מיס ארץ-ישראל". מאד מצא חן בעיניי. אני לא תולה אף תעודה על הקיר. אבל את הדיפלומה הזו תליתי כאן בדירתי.

בסוף השבוע הבא מתחילה חופשת הסתיו אני נוסעת לספ"ב היא סן-פטרבורג שבה חייתי שנתיים. חברי מחכים לי שם. יש לי כבר כרטיסים וגם ויזה. אני נוסעת לריגה באוטובוס ומשם בטיסה לספ"ב. כשאחזור אספר לכם רשמים מן הביקור. אני מאוד מתרגשת לחזור לשם.

ועכשיו נעבור לסיפורי הסתיו. בתקופה האחרונה הנוף מאוד יפה בליטא. חבל שהשמש ברחה לנו ומתחיל להתקרר. יש כאן צבעים ממש משכרים. העצים שבכל תקופת הקיץ, החל מחודש מאי היו ירוקים, החלו להצהיב לפני כמה שבועות, אפשר לראות גוונים שונים של צהוב, כתום, אדום וירוק. העצים משנים את הגוונים בזמנים שונים. חלקם מוקדם וחלקם מאוחר. התוצאה בנוף ממש מרהיבה. לפני כמה ימים, הלכתי לצלם באזור הטירה, שאותה אני רואה מחלוני, מתנוססת על הגבעה. למרות הקור העז, לא וויתרתי לעצמי והגעתי למקום, ידעתי שבעוד כמה ימים הרוח המשתוללת בחוץ, תעיף את העלים והעצים יישארו ערומים, ולא אספיק לתפוס את השלכת הזו. בכל מקום שרק אפשר אני מצלמת את הנוף הזה. צילמתי כמובן עשרות תמונות. אולי מאות. אספתי כמה מהן וערכתי במצגת שאותה אני שולחת אליכם. מקווה שתיהנו. מותר להעביר את המצגת לחברים.

מתגעגעת לכולכם. אגיע לארץ בדצמבר. אך אכתוב עוד לפני כן. אפשר לדבר איתי בסקייפ. אפשר לחפש את שמי dudagarinkol אני כל הזמן על הקו. בכל ערב ובסופי שבוע שבהם אני לא יוצאת לטייל.

להתראות להפעם
שלכם
דודה
יהודית גרעין-כל
וילנה, ליטא

חזרה לסן-פטרסבורג St.Petersburg

שלום חברים יקרים 14/12/05 כסליו תשס"ו


שוב אני כותבת מן הגולה הקרה, מזג האוויר כאן לא הכי נעים בימים אלו. השמש כמעט לא יוצאת, היו כמה ימים של שלג די רציני, הטמפרטורות היו מתחת לאפס גם ביום וגם בלילה. בימים אלו השלג נמס, הטמפרטורות שוב עלו. אבל כאן כשטמפרטורות עולות הכוונה כמובן למעלה או מקסימום 2 מעל האפס ובדרך-כלל בסביבות האפס. אתמול היה כאן אפילו גשם, נדיר בתקופה זו. אני מחכה בקוצר רוח לביקור בארץ החל מסוף דצמבר. אני באה לספוג ימי שמש. אני יודעת שבארץ מחכים לגשם. אבל גם אם יהיה גשם הרי במשך שבועיים אזכה לכמה ימים יפים של שמיים כחולים. בעצם אשהה בארץ שלושה שבועות. שבועיים בחופשה ושבוע אחד בסמינר שיתקיים השנה בישראל. בשנים קודמות היה לנו סמינר כזה במוסקבה.

בחופשת הסתיו שלנו שהתקיימה בימים האחרונים של חודש אוקטובר ובימים הראשונים של נובמבר, טסתי לפטרבורג. מרגע שעזבתי את העיר לפני שנתיים, הרגשתי שאני רוצה לשוב לשם. השארתי שם הרבה חברים. הזמנתי את החברים לכאן. אך למרבה הצער איש מהם לא הצליח להגיע. אזרחי רוסיה צריכים להוציא ויזה כדי להיכנס לארצות הבלטיות. ואם הם נוסעים ברכבת הם צריכים גם ויזת מעבר דרך לטבייה, או דרך בלרוס. בקיצור, ראיתי שהחברים לא מגיעים והחלטתי לנצל את חופשת הסתיו ולהגיע שוב לפטרבורג. על חשבוני כמובן. כיוון שהטיסות הישירות שהיו בקיץ נגמרו, נאלצתי לנסוע באוטובוס לריגה ולטוס מריגה. אני צריכה ויזה לרוסיה מה שעלה לי עוד סכום לא מועט. כששוהים בפטרבורג למעלה משלושה ימים צריך לעשות גם רגיסטרציה, כלומר להירשם באיזשהו משרד, ולקבל חותמת. אם אין לך חותמת כזו ביציאה מן העיר, יש בעיות בשדה התעופה, כשאתה יוצא. זה אומר ששילמתי עוד כשלושים דולר. בקיצור הוצאה לא מבוטלת. אבל היה כדאי. התארחתי אצל נלי חברתי מן התקופה ששהיתי בפטרבורג. היא גרה במרכז העיר מאוד קרוב לנייבסקי פרוספקט, ולגשר של הסוסים. כל מי שהיה אי פעם בעיר הזו ראה את הגשר המדהים הזה.
אני זכיתי לקבלת פנים מאוד חמה גם מן החברים שלי בעיר. וגם מן השמיים. מזג האוויר באותם ימים היה פשוט מקסים, היה קצת קריר אבל השמיים היו כחולים 5 ימים, השמש זרחה, לא ירד שלג. הצלחתי לצלם די הרבה תמונות. יש לי מאות תמונות ממקומות שונים בעיר. אבל החלטתי בימים האחרונים לארגן את התמונות האקטואליות שצילמתי בביקור הנוכחי, למצגת שאותה אני שולחת לכם כאן. לחצו על הקישור, חכו כמה שניות והמצגת תעלה Back to St.Petersburg
התמונות מביאות כמה רשמים מן השבוע הזה. נהניתי מאוד להיות שוב בעיר, חזרתי למקומות מסוימים שרציתי לראות שוב, פגשתי את החברים שחיכו לי, כל אחד מהם הקצה לי זמן. ביום ראשון פגשתי את המועדון לספרות עברית באולפן חלום. זוהי קבוצת אנשים שנפגשתי איתם באופן קבוע בכל יום ראשון. האנשים הללו חיכו לי והיה מאוד נעים לפגוש אותם. אז קבלו את המצגת. אשמח לפגוש אתכם בארץ החל מן התאריך 28/12/05 , אני מגיעה ב26/12, אך אהיה עסוקה בימים הראשונים עם המשפחה. מספר הטלפון שלי יהיה אותו מספר בנייד 052-3792469 אשמח אם תתקשרו גם אתם אליי.
להתראות דודה

שגרה של חורף קר בווילנה

שלום לכל החברים 28.01.2006 כ"ח בטבת תשס"ו

לפני כשבועיים חזרתי לווילנה אחרי ששהיתי בארץ כשלושה שבועות. שבועיים חופשה ושבוע סמינר בירושלים. נהניתי מאוד להיות בארץ. אני מתגעגעת לימי השמש של ישראל, אפילו באמצע החורף. לפני שבוע היו כאן כמה ימי שמש, אבל היה בהיר מאוד וקר מאוד. הטמפרטורות כאן הגיעו עד ל29- והילדים הצביעו ברגליים. הם פשוט לא הגיעו לבית-הספר. הפסדנו כמה ימי לימוד אבל אנחנו המורים הגענו לבית-הספר. בעצם לא ממש הוכרזה חופשה אך כשהטמפרטורות טיפסו לקור לא סביר רוב ההורים השאירו את הילדים בבית ודי בצדק. הרבה פעמים אני מתפעלת מכוחם של הילדים לקום בבוקר בימים כל-כך קרים ולהגיע לבית-הספר. חלק מן הילדים מגיעים ממקומות מאוד רחוקים ונוסעים בתחבורה ציבורית. החורף כאן קשה מאוד. השנה הגיע לכאן גל קור כזה שאני לא חוויתי עדיין למרות שזו השנה הרביעית שלי באזור.

חזרנו לבית-הספר ולשגרת העבודה, אנחנו מתחילים להתכונן למסעות השורשים ולמצעד החיים. שאליהם יצאו תלמידנו באביב. אני כנראה אסע עם תלמידי כתה ט' לאוקראינה – לאזור גליציה המזרחית. מאוד רציתי להגיע לאזורים הללו כיוון שאמי הגיעה לארץ מחבל ארץ זה. כשאמי נולדה בשנת 1912 בכפר קטן לא רחוק מאזור טרנופול-לבוב, השטח היה אוסטרי. אמי ראתה את עצמה תמיד כפולניה. אך השטח הזה עבר מיד ליד. כיום השטח נמצא באוקראינה. אמי ואחותה למדו שבע שנים בסקאלאט - עיירה סמוכה לטרנופול שבה היה בית-ספר יהודי ואליה עברה המשפחה כאשר הבנות הגיעו לגיל בית-ספר. אני לומדת עכשיו את הפרטים על השטח הזה ואני מקווה שאכן אוכל לעשות את המסע הזה עם התלמידים שלי השנה.
לפני כמה ימים התארחו אצלנו בבית-ספר קבוצה גדולה מאוד של רבנים משיקגו. הם מאוד התפעלו מבית-הספר שהוא מטופח ומסודר ובהחלט מרשים. כולם דוברי עברית, היה לנו מאוד נעים לקבל אותם בבית-הספר. התלמידים שלנו הופיעו בפניהם. יש לנו בבית-ספר להקות ריקודים ומקהלות של גדולים וקטנים.

לפני שיצאתי לארץ, שלחתי לכם כמה מצגות על השלכת ועל פטרבורג. נשאר לי עוד חומר שצילמתי בריגה – לטביה, בדרכי חזרה מפטרבורג. החלטתי להכין מצגת עם החומר הזה. ואני שולחת את המצגת הזו. אני מקווה שתהנו מן הצילומים ותשלחו לי תגובות.

להתראות
כיתבו לי או דברו איתי בסקייפ אשמח מאוד
חפשו את שמי בסקייפ dudagarinkol מחובר

שלכם דודה

על הסרט "וילנאס גטאס"

שלום לכל החברים, 19/02/06

כבר זמן מה אני מתכננת להכין מצגת יפה על רחוב גדימינו הרחוב שבו אנחנו גרים והוא בעצם הטיילת של ווילנה. רחוב מודרני שעובר שיפוצים במשך השנים האחרונות רוב הרחוב כבר משופץ. כולל הבתים. אספתי את התמונות מתקופות שונות שצילמתי בו. אבל עוד לא הגעתי להכנת המצגת. החלטתי לכתוב בינתיים כמה מלים ולשלוח לכולכם. ואולי אצרף 2 תמונות בינתיים.

היינו עכשיו כמה ימים בחופשת סוף שבוע ארוכה. כי יום העצמאות הליטאי חל ביום חמישי, והוסיפו יום גשר ביום שישי, שאותו החזרנו ביום ראשון שעבר. בקיצור 4 ימים רצופים לא לימדנו . מחר חוזרים שוב לעבודה. יהיה לנו שבוע עמוס. וגם יגיעו אורחים. אלי מגיעה סופי קוצר, שהייתה מנהלת המרכז הישראלי בסן-פטרבורג והיא מגיעה ליריד הספרים הבינלאומי שמתקיים בסוף השבוע הקרוב בווילנה. היא נשלחה מטעם משרד החוץ עם פרוייקט התנ"ך בפעם הבאה אספר לכם על כך ביתר פירוט. היא תתגורר אצלי עם בתה ענבר, אז יהיה לי נחמד השבוע. מלבד זאת מגיעים אלינו אורחים מטעם פרוייקט חפציבה לביקור קצר בבית-הספר. אנחנו שמחים לארח כל אחד. בית-הספר שלנו מוכן לביקורים בכל שעה משעות היום
רציתי לספר לכם על סרט שמוקרן בימים אלו בווילנה. הסרט הוא על התיאטרון בגיטו ווילנה שהתקיים בתקופת השואה. הסרט צולם לפני שנתיים, אני שמעתי על הצילומים כשרק הגעתי לכאן, כי תלמידי בית-הספר שלנו השתתפו בחלק מן הצילומים והם סיפרו על כך. בימים האחרונים היו פרומואים בטלוויזיה על הסרט, זה כמובן סיקרן אותי. חברתי רגינה קיבלה הזמנה לפרימיירה והזמינה אותי. בדרך היא סיפרה לי שיהושע סובול יגיע לפרימיירה, כי הוא כתב את התסריט. זה הפתיע אותי, כי אמרו שהבמאי הוא ליטאי, השחקנים ליטאים ברובם, ויש גם שחקן או שניים גרמנים. כיוון שיש כאן מעט מאוד ישראלים, ראיתי שיהושע סובול יושב לבד בשורה הראשונה וניגשתי לדבר איתו כמה מילים. הוא היה נחמד מאוד. סיפר לי שהתסריט אכן נכתב על-ידו כי הבמאי פנה אליו וביקש לעבוד לפי המחזה שלו שהוצג בארץ ובמקומות רבים בעולם "גטו". לפני הסרט הופיעה הזמרת ששרה את השירים בסרט, זמרת מקומית מווילנה. היו כמובן נאומים קצרים של המשתתפים בעבודה על הסרט והוצגו גם השחקנים. הצגת בכורה אמיתית. גם סובול דיבר באנגלית והודה לבמאי. התקיימה גם פגישה עם סובול והבמאי בבית הקהילה היהודית ואליה הוזמנו אנשי הקהילה. הייתי גם בפגישה הזו. היה מעניין מאוד. אנשים שאלו אותו שאלות נוקבות. נכחו במקום גם כמה אנשים מבוגרים שהיו בגטו, ונכחו בחלק מן האירועים. היה לי חשוב מאוד להשתתף באירועים הללו.
הסרט הוא חזק מאוד, לא קל לצפייה. כמו שהמחזה בשעתו היה קשה. אך כל מה שקשור בשואה הוא קשה. הסרט עשוי טוב מאוד, מקצועי ורציני. שוחחתי כמה דקות גם עם הבמאי ושאלתי אותו אם הסרט יגיע לישראל. הוא אמר שהסרט מוצג במקביל גם בפסטיבל ברלין, וישתתפו בו גם מפיצים שונים והוא מקווה שהסרט יגיע גם לישראל. הסיפור הוא מאוד מעניין, וגם ייחודי ומשקף סיטואציות קשות מאוד שבהן היו נתונים היהודים בגטו וילנה. התלמידים שלנו שהשתתפו בסרט נראים בכמה סצנות בסרט בצורה די בולטת.

מאז שהגעתי לכאן, אני עוסקת בנושא השואה כמעט בכל יום. קוראת הרבה, מדברת עם אנשים, שואלת את עצמי שאלות וגם מחפשת תשובות באינטרנט ובכל ספר שמזדמן לידי, ויש כאלה כאן. לפני כמה ימים הגיע לבית הספר שלנו ליטאי לשעבר, שמתגורר בישראל ועליו נכתב סיפור של הצלת ילדים מן הגטו והברחתם ליערות, שמו יודל'ה בייליס, הוא סיפר לתלמידים שלנו את סיפורו.

חוץ מכל זה יש גם חיים אחרים. לפני כשבועיים הייתי בבלט ג'יזל. בקרוב אלך לכמה קונצרטים טובים. זה מה שאפשר לעשות בחורף. כי רוב הזמן קשה להסתובב סתם בחוץ. בימים אלו אנחנו נמצאים קרוב ל-0 מעלות. לא כל-כך קר. אבל עוד יהיו כאן ימים קרים לפני שיגיע האביב שלו אנו מחכים בכיליון עיניים.
אשמח לשמוע מכם. אני מחכה למכתבים ולסיפורים שלכם על מה שקורה בארץ.
להתראות מארצות הקור
דודה

וילנה המתחדשת Vilnius LT

ערב פורים 2006

שלום חברים ערב פורים - 2006–03–13

החורף שלנו עומד להסתיים, אבל זה ייקח קצת זמן. בסוף השבוע הקודם חגגו כאן את השבוע הראשון של חודש מרץ שבו אמור להתחיל האביב. מעניין שבכל סוף שבוע כזה הם מקימים דוכנים למכירה של עבודות יצירה של אומנים ועוד דברים. מעין חוצות יוצר. הם תמיד מקווים שיהיו ימים יפים, אבל בדיוק בימים הללו יש שלג כבד. וכך גם קרה השנה. יומיים ירד שלג כבד ולפתע ביום ראשון התבהרו השמיים ורווח לליטאים. יום אחד יפה. היריד התקיים ברחוב גדמינו. זהו הרחוב בו אני גרה. אני לא נהניתי מן היריד הזה השנה כי נסעתי מחוץ לעיר למלון מפואר למדי לסמינר של סוף שבוע, ששמו "לימוד". פעם בשנה נערך סמינר כזה בבית מלון האירוע הזה ברובו מאורגן על-ידי הקהילה ובעזרת הג'וינט. מוזמנים לסוף השבוע הזה מרצים שונים חלקם גם מישראל. הגיעו שני בחורים נחמדים מישראל שאחד מהם, אורן שמו, מרקיד את הצעירים והמבוגרים . והשני , אורי זר, מארגן שירה בציבור ומאוד אהוב כאן.
המרצים היו רבים ומגוונים כולל אנשים שנמצאים בליטא כל הזמן. היו הרצאות על ישראל והמצב הביטחוני והפוליטי. הרצאות על יהדות, תנ"ך, אידיש, חסידות, קולנוע יהודי מטבח ובישולים יהודים וישראלים, ועוד כל מיני דברים שמעניינים את האנשים כאן. היו יותר מ-800 איש. וכל האנשים הללו התכנסו יחד בחדר האוכל לארוחה של ערב שבת. ולמחרת במוצאי שבת, ארוחת ערב עם טקס הבדלה. הדבר החשוב ביותר בכל האירוע הזה היה המפגש בין האנשים. היו פגישות רבות בלובי, בחדרים, בחדרי ההרצאות. במלון הזה יש גם ספא ובריכת שחייה אבל למי היה זמן לזה.
הגיעו אנשים גם מלטביה ומאסטוניה. הסמינר הזה נערך כל שנה משתתפות בו משפחות שלמות. יש מדריכים צעירים מן הקהילה שמעסיקים את הילדים הקטנים. ומדריכים בוגרים יותר שמעסיקים את שכבת הביניים. בדרך כלל מגיעים לסמינר תלמידים רבים מבית-הספר שלנו עם משפחותיהם. הקהילה לא לוקחת ילדים ללא משפחותיהם, גם בין הבוגרים. כמובן שאחרי שנה וחצי שאני נמצאת בווילנה ושנה שנייה בבית-הספר הרגשתי טוב בקרב האנשים, כי אני מכירה אנשים רבים. למרות שאינני דוברת את שפתם, לא ליטאית ובקושי מצליחה לתקשר ברוסית, היה לי נחמד ואפילו מצאתי הרצאות ופעילויות שעניינו אותי. היו כמה הרצאות שניתנו באנגלית ותורגמו לרוסית, ואליהן הלכתי. בחור אחד מאסטוניה בשם טימור פישל נתן מועדון לשירה באידיש. הוא מנגן בגיטרה ומלווה את עצמו, שר אידיש מצוין וגם יודע ללמד. החלטתי ללכת לפעילות שלו. תתפלאו אפילו נהניתי מכך. אני נמצאת בווילנה, זהו מקום שהאידיש השתמרה בו בקרב הקהילה היהודית. האנשים כאן שמרו על האידיש. סימון גורביץ' אחד האנשים הפעילים בקרב הצעירים בקהילה, עד היום מדבר עם הוריו אידיש. הוא כמובן מדבר גם ליטאית רוסית ואנגלית. אך בבית הוא מדבר אידיש. כשאנחנו היינו ילדים, האידיש לא הייתה מקובלת, זו הייתה שפה שסימלה את הגלות. אבא שלי ידע אידיש מהבית, למרות שהגיע לארץ בהיותו בן שלוש בערך, בשנות העשרים, ובעצם עברית הייתה שפת האם שלו. אימא שלי דיברה אידיש בבית שבו גדלה בגליציה המזרחית. כשהגיעה לארץ בשנות השלושים, מיד החלה לדבר עברית וזנחה את כל השפות האחרות. אך בבית כאשר הורינו לא רצו שנבין על מה הם מדברים, הם דיברו אידיש. לכן אנחנו גם שמענו אידיש. כאן מדי פעם אנשים שואלים אם אני מבינה אידיש. אני אומרת קצת, כי אני אכן מבינה קצת. אבל אני יכולה לומר לכם בפה מלא, שממש נהניתי לשיר במועדון האידיש הזה. וזה עורר בי מחשבות נוגות על גורלה של האידיש בישראל. מצד שני בראשית שנותיה של המדינה גם העברית לא הייתה כל-כך חזקה, ואולי בגלל זה היה צורך כל-כך חזק לטפח את העברית ולזנוח את השפות האחרות. בווילנה בקיץ מתקיימים סמינרים של ששה שבועות, ללימוד האידיש. אנשים באים לסמינרים הללו מכל העולם. יש כאן מכון לאידיש.

היום היינו בבית-הכנסת, לאירוע של ערב פורים. הרבה מתלמידנו הגיעו, והיה מאוד נחמד. ביום רביעי אנו חוגגים את פורים בבית-הספר.
ביום חמישי אני נוסעת לריגה כדי להצביע לבחירות לכנסת. כשליחה של המדינה יש לי אישור להצביע בשגרירות. אצלנו אין שגרירות ולכן עליי לנסוע לריגה. כנראה אשאר לסוף שבוע ואחזור ביום ראשון.

לפני כשבועיים התקיים כאן יריד ספרים בינלאומי, ליריד הזה הגיעה מישראל סופי קוצר, שהקימה כאן את הביתן הישראלי, והביאה עמה את פרויקט התנ"ך שבו אנשים כותבים פסוקים מן התנ"ך במדינות שונות. את סופי הכרתי לפני כשלוש שנים כשהגעתי לסן-פטרסבורג. היא הגיעה לכאן עם בתה ענבר. נהניתי מאוד לארח אותם, וגם הכרתי אנשים חדשים ומעניינים. בין האנשים הללו המזכיר הראשון של השגרירות בריגה. שמו דוד לוי. בחור צעיר ונחמד. כמו שאתם מכירים אותי, אני משתדלת להתביית בכל מקום בו אני נמצאת כדי להרגיש נוח ולמצוא לי אנשים שמעניינים אותי. לאחר שעזבתי את פטרבורג, היה לי קצת קשה להתאקלם שוב במקום חדש לגמרי. השנה הראשונה הייתה לא קלה. אבל היום יותר קל לי כאן כי אני מכירה יותר אנשים, ארגנתי לי את החיים כך שיהיה לי קל יותר ויש לי גם כמה חברים.

באפריל תהיה לנו חופשה ממש בשבוע של ערב פסח. אני מתכוננת לנסוע לטייל באחת הערים בפולין, אולי בוורשה אולי בקראקוב. אולי אפילו אסע לאודסה אם אצליח להוציא ויזה. אבל בינתיים שום דבר עוד לא סגור. אולי בסוף לא אסע.
במאי מתוכנן לנו מסע שורשים עם התלמידים מכתה ט' למחוזות שמהן הגיעה אמי. אזור גליציה המזרחית, לבוב טרנופול. מלבוב עד קייב. נבקר בערים אחדות שבהן היו קהילות יהודיות גדולות וגם בבאבי-יאר ובקייב.

למכתב הזה אני מצרפת מצגת שהכנתי במשך שבועיים בערך. המצגת הזו מתארת את רחוב גדמינו שבו אני גרה, זהו רחוב מרכזי בווילנה. במשך הזמן שלחתי לכם כמה תמונות מן הרחוב הזה אך הפעם מצגת שלמה, וגם קצת על ההיסטוריה המוקדמת של ליטא, די מעניין היו כאן נסיכים ומלכים עם שמות שלנו נשמעים קצת משונים: גדמינאס, ויטאוטאס, יוגאיילו ועוד. השפה הליטאית היא מאוד מיוחדת. אני אפילו לא מנסה להבין, אבל גם אני יודעת כבר כמה מלים.
תיהנו, שיהיה לכם פורים שמח וללא הפרעות
מקווה לכתוב לפני פסח ולשלוח עוד מצגת יפה
שלכם דודה

טיול לפולין מאי 2006

שלום לכם חברים מאי 2006
כבר תקופה ארוכה שאני מתכוונת לכתוב לכם, אך הייתי שרויה בחוסר וודאות לגבי שנה הבאה, מה שהקשה עלי, והעדפתי לא לכתוב. 5 שנים בשליחות זה המקסימום האפשרי, אך לא כל השליחים נשארים 5 שנים. כיוון שאני מרגישה טוב מאוד בבית-הספר בווילנה, ומסתדרת מצוין עם חברתי לשליחות ועם המורים וההנהלה כאן, היה נראה לי מובן מאליו שאני נשארת לשנה החמישית. לא אלאה אתכם בפרטי העניינים שגרמו לי לחיות בחוסר וודאות לגבי המשך שליחותי לשנה החמישית. בסופו של עניין הוחלט בשבוע שעבר שאני וחברתי אלה נשארות כאן בבית-ספר "שלום עליכם" בווילנה, ליטא, בשנה הבאה.
אחד הדברים שמאוד רציתי לעשות החל מהימים הראשונים שהגעתי לשליחותי, עוד לפני 4 שנים. היה לנסוע לפולין, ולהגיע גם לאזור גליציה המזרחית, לראות את המקומות שמהם הגיעה אמי לישראל בשנת 1934 לפני המלחמה. בשנה שעברה יצאתי עם כתה יא' מבית-הספר ל"מצעד החיים" בפולין. כיוון שלמסע הזה הייתה מטרה אחת חשובה, ביקרנו באושוויץ, בוורשה, וצעדנו במצעד החיים. לא הספקנו להיות בקראקוב, והזמן ששהינו בוורשה היה קצר מאוד. השנה נסעתי בחודש אפריל עם חברה לפולין. יצאנו באוטובוס מווילנה לקראקוב. האוטובוס יצא בשעה 17.00 אחר-הצהריים, והגיע לקראקוב בבוקר השכם, כ-13 שעות נסיעה. לא קל, אבל מעניין וזול מאוד. דרך אגב האוטובוס הזה המשיך לווינה-אוסטריה , ומשם לרומא-איטליה. בקראקוב שהינו שלושה ימים ושלושה לילות. קראקוב היא עיר מעניינת ויפה. היא לא הופצצה במלחמת העולם לכן נשארו בה הרבה אתרים שלמים, העיר העתיקה, מצודות המלכים הפולנים, האזור היהודי קז'ימייז' שפעם היה מחוץ לעיר וכיום הוא אתר תיירות במרכז העיר, ובו מספר בתי כנסת ששרדו, ומשמשים עדות אילמת לקהילה יהודית תוססת וגדולה שחייתה במקום.

כמובן צילמתי תמונות רבות במקומות הללו. ואני מקווה להכין מצגת על כל אחד מן האתרים. ביום השני לשהותנו בקראקוב, החלטנו לנסוע לזאקופנה. על המקום הזה שמעתי פעמים רבות מאמי, שחיה בגאליציה, באזור טרנופול, בעיר סקאלאט. היא סיפרה לי שלזאקופנה היו נוסעים כל האנשים העשירים, כדי לעשות סקי, להירגע, ולהיות בעיירת נופש בהרים. היא כמובן לא יכלה להגיע לשם, איך יכולה ילדה מבית עני להגיע לזאקופנה. זה היה חלום.
לפני מספר שנים קראתי ספר "כרמי שלי" שנכתב על-ידי מרים עקביא, ילידת קראקוב, ובת למשפחה יהודית ענפה שישבה בעיר במשך מאות שנים ורובה נספתה בשואה. בספר זה היא משחזרת את החיים של משפחה יהודית בקראקוב מסוף המאה ה-19 ועד מלחמת העולם השנייה. בין שאר הנושאים שהיא מתארת בחיי היהודים היה נסיעות לעיר הנופש בערים זאקופנה. היא מתארת, נוף הרים שובה לב, פלג מים זכים, והרבה חופש. אני יודעת שלרבים מאיתנו שגדלו בארץ אחרי מלחמת העולם השנייה, פולין מסמלת את מחנות ההשמדה, אך היו שם גם חיים. אמי באה משם מן החיים. אמנם משפחתה נכחדה שם, אך היו שם גם חיים.
מאז שאני זוכרת את עצמי, קראתי כל מה שמצאתי שהיה קשור בשואה. זה קורה לי גם כיום. אחד הספרים שזכורים לי מאז ילדותי וקראתי אותו גם במהדורה המחודשת שלו בשנים האחרונות הוא "מאה ילדים שלי" של לנה קיכלר זילברמן. היא סיפרה סיפור אמיתי, כיצד החלה לטפל בתום המלחמה בילדים שהצליחו לשרוד את המלחמה ויצאו מן המחבוא במקומות שונים כולם נאספו בעיר הגדולה, ולאחר זמן מה כאשר לא יכלה להחזיק אותם יותר בעיר, היא העבירה אותם בעזרת אנשים נוספים לזאקופנה שם הקימה בית ילדים טיפלה בהם והחלה להחזיר להם את האמונה בחיים ובאדם. בסופו של דבר הילדים הגיעו לישראל. והיא כתבה גם את סיפורם בארץ בספר "המאה לגבולם".
ובכן, אותי מאוד סיקרן לראות את המקום הזה, זאקופאנה. בפולין אתה יכול לראות שרידי חיים יהודיים כמעט בכל מקום. אם זה בית-כנסת או בית קברות ששרד למרות הכל, בקראקוב, או בוורשה. או שאתה מדמיין את חיי היהודים בפולין. לפני המלחמה היו בפולין לא פחות משלושה וחצי מליון יהודים.
בסופו של דבר הגעתי לזאקופאנה. נהג המונית שאמור היה לקחת אותנו לתחנת האוטובוסים, הציע שניקח מונית. לאחר שביררתי את המחיר שהוא מבקש כדי לקחת אותנו לשם, התברר לי שזהו מחיר שאוכל לעמוד בו. החלטתי לעשות את הטיול הזה בגדול. לקחנו את המונית לכל היום. זו הייתה החלטה טובה מאוד. היום הזה היה אחד היפים בטיול הזה. ראינו כל מה שאפשר לראות ביום טיול כזה. עצרנו בדרך לראות מה מוכרים בחנויות על הדרך: עורות של חיות תלויים על חבלים, נעלי-בית שאצלנו בבית קראו להם פנטופלס, גם כאן יכולת לראות שלטים בצדי הדרך המכריזים על מכירת פנטופלה, שאלתי את נהג המונית מה זה, והוא אמר שבאזור הזה יש הרבה בתי חרושת לנעלי בית.
שטיחים מחתיכות עור, עבודות יד, תיקי עור, כפפות, כובעי פרווה ועוד ועוד.
בצידי הדרכים נראו בתי הכפרים על שולי ההרים עם הגגות המשולשים המיוחדים לימי השלג הקרים.
זאקופנה, היא אכן עיר נופש וסקי. אנחנו הגענו בסוף עונת הסקי, אך עדיין ניתן לראות את הפסגות המושלגות, ואת אחרוני הגולשים במגלשות הענק בשולי ההרים.
הטיול לפולין כלל עוד ימים רבים וחוויות נוספות. בחרתי להתמקד הפעם בזאקופנה וגם הכנתי מצגת על המקום הזה. אני מבטיחה להביא לפחות עוד מצגת או שניים, עד שאגיע לארץ.
גם לגאליציה המזרחית, כיום באוקראינה הגעתי השנה במאי, עם תלמידי כתה ט' שלנו, זה היה "מסע שורשים", גם כאן חיפשנו את שרידי החיים בעיירות היהודיות הרבות. לי זו הייתה חוויה אישית מרגשת במיוחד, עברתי בטרנופול עיר המחוז שממנו באה אמי לארץ. מבחינתי כל עיר שבה שהינו סימלה את המקום שממנו באה אימי. לבוב, טרנופול, ברודי, ברדיצ'ב, מז'יבוז ואחרות. ובמקום אחד גם סיפרתי לתלמידים את סיפורה של משפחת אמי ואחותה אילנה שגם היא הגיעה לישראל ברגע האחרון בשנת 1939, מגאליציה המזרחית, המשפחה הייתה פולנית, למרות שנולדו בתקופה בה השטח היה אוסטרו-הונגרי, ואחר-כך עבר לפולין, ואחר-כך עבר שוב לאוקראינה.
על המסע לאוקראינה תוכלו למצוא פרטים בבלוג שהכנתי לאמי
אני מגיעה לארץ ב21 ביוני, אשמח לראות כל אחד מכם.
מספר הטלפון שלי יהיה כרגיל בארץ 052-3792469
להתראות
דודה
יהודית גרעין-כל

הניחו את הסמן על המלים או על התמונה שלמטה, לחצו על העכבר הימני, בתיבה שתפתח לחצו באמצעות העכבר השמאלי על "פתח בחלון חדש, וחכו מספר שניות עד שתעלה המצגת המבוקשת.

מצגת על עיר הנופש זאקופנה שנשלחה לחברים

גלריות: פולין מאי 2006

צילומים מקראקוב היהודית: אזור קאז'ימייז - חנויות, בתי-כנסת. אזור יהודי ללא יהודים.אזור גטו וורשה בתקופת מלחמת העולם השניה, המפעל של אוסקר שינדלר.

צילומים מהעיר קרקוב: גבעת וואוול, העיר העתיקה, מכרות המלח בווילצ'קה

צילומים מעיירת הנופש זאקופנה ומהדרך אל המקום

צילומים מהעיר וורשה: העיר העתיקה, נובי סווייט, מרכז העיר

תחילת שנת הלימודים

שלום לכל החברים 2 ספטמבר 2006

הגעתי לווילנה לפני כמה ימים. הייתי בארץ בחופשת קיץ של למעלה מחודשיים. עם רבים מכם נפגשתי. שמחתי לחזור לדירתי ולחיי השגרה. אם כי המעברים קשים כרגיל. אני מתרגלת לחיות בארץ, לדבר בשפתי, נוהגת ומרגישה בבית, ואז עליי לעזוב ולחזור לכאן. אני אומנם בחרתי בכך, ואכן רציתי לחזור לווילנה לעוד שנה, אחרי שמתחילים לעבוד מתרגלים וחוזרים לשגרת העבודה. בבית-הספר קיבלו אותנו מאוד יפה, שמחו לראותנו ואנחנו בהחלט מרגישות טוב בבית-הספר. זו השנה השלישית שלי כאן והאחרונה בשליחות. לאחר חמש שנים לא אוכל להמשיך בשליחות, ואחזור הביתה לארץ.
אתמול יום שישי התקיים טקס פתיחת השנה "הצלצול הראשון" בשיאו של הטקס תלמידי כתה י"ב לוקחים את הקטנים מכתה א' לכיתתם ועוברים על הבמה. ילד אחד מכתה א' רכוב על כתפיו של תלמיד יב' ומצלצל בפעמון. לאחר שכל השבוע היה גשם, אתמול התבהר לכבוד ה-1 בספטמבר. אני מצרפת למכתב הזה תמונות מן הטקס. יש כאן מנהג מאוד יפה, כדאי לאמץ אותו גם בארץ, הילדים מגיעים בבוקר הראשון עם פרחים לבית-הספר ומעניקים למורים את הפרחים באופן אישי. זה מאוד יפה ונותן למורים הרגשה טובה.

היום הראשון בבית הספר שלום עליכם בוילנה 1 בספטמבר 2006

בסוף השבוע הזה מתחת לחלוני רחוב גדמינו הפך למדרחוב, נבנתה עליו במת בידור, ובהמשך הרחוב יש דוכנים של אומנות ואוכל, האנשים מטיילים, קונים אוכלים ומאזינים למוסיקה. לי יש במת בידור ממש בתוך הבית, כיוון שהדירה שלי מעל הרחוב. בחודשים ספטמבר ואוקטובר יש כאן הרבה אירועים לפני שמתחילה עונת הקור והשלגים. אנשים מנצלים את מזג האוויר הנעים ומבלים בחוץ הטמפרטורות כאן נעות בין 18-20 מעלות ביום, ל13-15 בלילה. לפעמים הטמפרטורה קצת עולה כשהשמש יוצאת, אבל זה לא קורה כל יום. אולי עוד יהיו כמה ימים חמים אבל בעצם הסתיו כבר מתחיל כאן.

אני מקווה עוד לטייל קצת לפני בוא החורף הכבד. יש לי תוכניות להגיע לטאלין, ואולי אפילו לשטוקהולם. עוד לא הייתי במינסק, ואשתדל להגיע לשם למרים חברתי. זה ברוסיה הלבנה. אבל כיוון שווילנה נמצאת קרוב לגבול עם רוסיה הלבנה, הנסיעה למינסק היא כמה שעות, הבעיה היחידה היא שצריך להכין וויזה מראש.

אני מחכה לשמוע מכם, או בכתב או בסקייפ, מאוד שמחה לתקשר עם החברים כמו שאתם יודעים. אהיה שוב בארץ בתקופת סוף דצמבר תחילת ינואר.

להתראות
דודה
יהודית גרעין-כל

שנה טובה מווילנה לישראל

שלום חברים כה באלול תשס"ו 18.09.06

ראש השנה מתקרב, רבים מכם שלחו לי שנה טובה באופן אישי. ואני כמובן רוצה גם לברך אתכם בשנה טובה. אני אומנם נמצאת קצת רחוק, בווילנה ליטא, אבל בליבי אני נמצאת בישראל, בעיקר בחגים. במסגרת שליחותנו בבית-הספר חשוב מאוד שאנו נמצאים כאן בחגים ובכלל ומביאים הרבה מנהגים וידע לתלמידנו ומשפחותיהם. האירועים יצאו קצת סמוכים השנה. ביום חמישי אנחנו חוגגים לקראת ערב ראש השנה וביום ששי בצהריים ייערך הטקס הממלכתי שנערך כל שנה בפונאר. התאריך לציון יום השואה בליטא הוא ב-23 בספטמבר. לפני שנתיים השתתף בטקס ראש הממשלה. בשנה שעברה ביקר כאן נשיא המדינה והשתתף גם נשיא ליטא בטקס בפונאר.

מזג האוויר כאן השתפר לאחרונה. יש הפוגה בגשמים. אך הטמפרטורות לא גבוהות. יש פער גדול בין היום והלילה. הטמפרטורות מתקרבות ל20 מעלות ביום ובערך 10 מעלות בלילה. נסענו בסוף השבוע האחרון לטייל ונהנינו מאוד באזור האגמים בליטא. ואת התוצאה אתם רואים באחת התמונות. הכל ירוק עדיין, בעוד כשבועיים שלושה הצמחייה קופאת ונצטרך לחכות עד סוף החורף, עד מאי כדי לראות שוב את הירוק הירוק הזה. ובכן שנה טובה לכולכם.
ולהתראות דודה

טיול לטאלין ושטוקהולם

תוכנית הטיול לטאלין ושטוקהולם נשלחה למרים מילשטיין חברתי השליחה במינסק בתקווה שתצטרף אלי, אך זה לא יצא לפועל. התוכנית נרקמה תחילה במוחי, התחלתי לברר פרטים ולאט לאט קרמה אור וגידים כשהתברר לי שהיא ברת ביצוע. ביררתי פרטים על המעבורת מטאלין לשטוקהולם, וכן על מעבורת משטוקהולם לריגה, והבנתי שאפשר לעשות סיבוב מעניין כפי שהוא מתואר כאן בתוכנית המפורטת. מאוד ממליצה לעשות טיול כזה. לרוע מזלי באותו יום שעליתי למעבורת בין טאלין לשטוקהולם הייתה ממש סערה, המעבורת שהיא ענקית וחדשה הטלטלה במים ואני הרגשתי לא טוב, לכן לא כל כך נהניתי מן השיט בערב, אבל בבוקר התעוררנו לנוף פסטורלי מדהים. תמונות תוכלו לראות בגלריות המצורפות. את הטיול עשיתי לבד ונהניתי מכל רגע. הכל היה מתוכנן היטב, נשאר לי רק לטייל להנות ולצלם.

התוכנית:
1) יציאה בשבת בערב 28/10/06 מווילנה לטאלין באוטובוס , בשעה 21.30 בערב נסיעה של 10 שעות בערך דרך ריגה מגיעים לטאלין בשעה 7.00 בבוקר. (מחיר הנסיעה: 95 LT כ-30 דולר)
2) שהייה בטאלין שלושה ימים (שני לילות במלון, יש לי כבר מלונות על הכוונת) בין התאריכים 29-31/10/06 . טיולים בעיר העתיקה, צילומים וכיף. יש מה לראות.
3) ביום שלישי 31/10/06 בשעה 18.00 עולים למעבורת לשטוקהולם. מגיעים לשטוקהולם למחרת בבוקר בשעה 10.00. במעבורת יש תא לשינה והמעבורת היא מפוארת יש בה הכל, חנויות מסעדות, קזינו ועוד. מחיר המעבר לשטוקהולם בתא זוגי לאדם 396 LT כ135 דולר.
4) שהיה שני ימים בשטוקהולם, בין התאריכים. 1-2/11/06 לינה בשטוקהולם לילה אחד. שם מאוד יקר. אבל יש לי כמה אופציות טובות, צריך להזמין מלון די דחוף כי בתוך העיר המלונות יקרים והזולים נתפסים מהר.
5) יציאה משטוקהולם לריגה במעבורת פחות מפוארת אבל טובה ויותר זולה ביום חמישי אחר הצהריים 2/11/06 בשעה 17.30. מגיעים לריגה בשעה 9.30 בבוקר ביום שישי. המחיר 278 LT (100 דולר)
6) בריגה אפשר להישאר עד שבת , אני מכירה את ריגה די טוב. אפשר להזמין מלון ללילה אחד בריגה. לטייל בריגה ולחזור באוטובוס לווילנה בשבת. ואת ממשיכה למינסק. אפשר גם לחזור ביום שישי לווילנה להישאר אצלי ובשבת או בראשון את נוסעת הביתה.
7) הנסיעה מריגה לווילנה באוטובוס היא 4 שעות ועולה 45LT כ15 דולר.

גלריית תמונות שיט במעבורת ונופים שרואים משם

גלריית תמונות שצילמתי בטאלין שבאסטוניה בימים גשומים

גלריית תמונות שצילמתי בשטוקהולם שבדיה

קר בוילנה החורף בעיצומו

שלום חברים 24 בפברואר 2007

לאחר עבודה של כמה ימים סיימתי את המצגת שמסכמת את העבודה שלנו על הטקס ליום השואה הבינלאומי. אני שולחת את המצגת הזו. אם מישהו רואה בכך כפילות, אנא סלחו לי. היה לי חשוב לסכם את העניין, רציתי להעביר גם תמונות שמציגות את התפאורה המיוחדת את המשפטים של אבא קובנר שהצבנו כתפאורה, את מדליקי הנרות, וכיצד הדברים נראו על הבמה. וכשהתחלתי לעבוד על המצגת החלטתי לשלב את העדויות ועוד כמה דברים שיתנו תמונה מלאה על הטקס בתוך המצגת עצמה. את החומר על הטקס שלחתי לפני כשלושה שבועות. מי מכם שלא קיבל ומעוניין לקבל את החומר המפורט אנא כתבו לי ואשלח.
מצגת יום השואה הבינלאומי בוילנה 31.01.2007

שמעתי גם שהייתה תקלה בקווים המהירים של האינטרנט בארץ בשבוע שעבר, שלחתי חומר על סמינר לימוד שהתקיים בליטא. אני יודעת שלחלק מן הכתובות לא הגיע החומר. אנא הודיעוני ואשלח את החומר למי שמעוניין.
שלחתי מכתב מפורט על סמינר לימוד וכן מצגת ותוכנית הסמינר.

אני בסדר באופן כללי. כאן קר למדי בימים אלו. השבוע הטמפרטורות הגיעו ל25- ובימים האחרונים חלק גדול מן הילדים לא הגיעו לבית-הספר, הצביעו ברגליים. בימים כאלה די מסוכן להסתובב בחוץ הרבה זמן. יש ילדים שמגיעים לבית-הספר ממקומות רחוקים ונוסעים למעלה משעה בתחבורה ציבורית. השבוע צפוי שלג ושינוי דרסטי בטמפרטורות.
בדרך-כלל בשבוע הראשון של מרץ יש יריד של אומנויות בחוצות העיר והם בונים דוכנים, וזו כבר מסורת שיש להם שלג כבד בימים הללו.
נראה שגם השנה זה מה שיקרה. בשבת הבאה יתקיים היריד הזה. אני אצא החוצה אצלם ואשלח לכם תמונות מן היריד הזה.
בימים הללו שבהם הטמפרטורות נמוכות השמיים בהירים לחלוטין ואפילו השמש מחייכת מלמעלה. הימים כבר יותר ארוכים, מתחיל להאיר ב7.00 בבוקר ומחשיך בסביבות 6.00 בערב. וזה כבר די נחמד. השלג השנה התחיל רק לקראת סוף ינואר. נראה עד מתי זה יימשך.
כאשר יודעים להתלבש טוב זה לא כל-כך נורא, מתרגלים לכל מצב ומסתדרים, אבל בימים הקרים הללו לא כדאי להישאר בחוץ זמן רב.
אשמח לקבל משוב
שלכם דודה – יהודית גרעין-כל

טקס יום השואה בוילנה

שלום חברים, 3 בפברואר 2007

עבר כבר כמעט חודש מאז חזרתי מהארץ. הביקור שלי היה קצר למדי. הספקתי לפגוש כמה חברים וגם קצת בני משפחה לראות שלושה סרטים, ובשבילי זה מעט מאוד. הזמן רץ לי. בביקור הזה גם לא הצלחתי לתפוס כמעט שמש, כי היו יותר ימי גשם מהמצופה בשבועיים הללו. אבל מהקיץ הקרוב אני חוזרת לארץ לאחר 5 שנות שליחות, ואתארגן שוב לחיים בארץ. גם אני מתקשה להאמין שעבר כל-כך הרבה זמן מאז התחלתי את השליחות. בשנים הללו השתניתי, התבגרתי, למדתי המון דברים, ואני חוזרת לארץ עם המון חשק לעשות דברים חדשים, לכתוב, להשלים את הוצאת הספרים שכתבתי ועדיין לא פרסמתי, ועם המון רצון להמשיך ולטייל בכל מיני מקומות בעולם. אני מקווה שיתאפשר לי ושיהיה לי הכוח לכך.

לפני מספר ימים, קיימנו טקס גדול בנושא השואה, החלטנו לקיימו השנה בסמיכות ליום השואה הבינלאומי. כי התאריך הזה של אמצע השנה מתאים מאוד ונוח ביותר. בתאריך של יום השואה בארץ שהוא בדרך-כלל במאי, השנה מתקרבת לסיומה, כאן מסיימים את השנה בסוף מאי או בתחילת יוני.
השנה החלטנו לקיים טקס גדול, שיהיה מיועד לכל הילדים הבוגרים, להוריהם ולכל הקהילה היהודית בווילנה. כל הטקסים שראינו כאן עד עתה לא נגעו ברגש. החלטנו לעשות הפעם משהו שונה. עבדנו עם התלמידים ועם המורים במשך שלושה חודשים. שילבנו בטקס עדויות אמיתיות של ניצולים. הכנו סצנות מרגשות עם התלמידים. שילבנו מוסיקה ושירים באידיש, האידיש כאן בקהילה היא עדיין שפה חיה ומכובדת. העבודה על הטקס נמשכה תקופה ארוכה ודרשה מאיתנו ריכוז רב, עבדנו כצוות מספר מורים, החומרים תורגמו לליטאית, הוכנה תפאורה מיוחדת על-ידי המורה לאומנות. אלה מזין חברתי לשליחות, ואני, עבדנו בשיתוף עם המורים המקומיים והדרכנו אותם בהכנת התלמידים.

השבוע התקיים הטקס במוזיאון הסובלנות, והוא הצליח מאוד, טקס כזה עוד לא היה כאן, בדרך כלל יש כאן כל שנה טקס ממלכתי ליד המצבה בפונאר, ב23 בספטמבר. אבל בטקס הזה יש בעיקר נאומים, מוסיקה וקטעי קריאה. השנה יום השואה הבינלאומי חל בשבת. בשבוע שלפני יום השואה ולאחריו התקיימו כמה אירועים מעניינים מקומיים, לצערי האירועים התקיימו בליטאית ולא יכולתי להבין, וגם אנחנו תרמנו את חלקנו. מה שהיה חשוב מבחינתנו, לשתף את תלמידי בית-הספר ואת ההורים באירוע קצת שונה מהרגיל.

לפני הטקס התקבצו האנשים במוזיאון, השמענו מוסיקה: שירים מגטו ווילנה ומוסיקה יהודית, במקביל רצה מצגת שהוכנה על ידי. המצגת התמקדה בילדים ובזיכרונות. ובתוך המצגת שולבו תמונות אוטנטיות: תמונה של יצחק סגל – ניצול שואה, שהיה ילד בגטו קובנה, הדליק נר לזכר קהילת קובנה (כיום העיר קאונאס) והזכיר את בני משפחתו שנספו בשואה. מינה לוויטן, בת 75 אומנית שטיחים מוכרת בווילנה, הדליקה גם היא נר לזכר קהילת יורברקאס, היא הביאה לנו תמונה של קבוצת הנוער שלה. רק היא שרדה את השואה מכל הקבוצה הזו.
במצגת שולבו גם תמונותיה של רות בן-דוד. שקטעים מעדותה האישית הובאו בטקס. ובהמשך אספר איך הגעתי אליה.

לטקס הגיע שגריר ישראל למדינות הבלטיות שיושב בריגה- מר חן עברי, הוא הוזמן מבעוד מועד ואישר את בואו . נכחו גם אנשים מן הממשל. יו"ר הוועדה לחקר השואה ופשעי הנאצים והסובייטים שמפעילה גם פרויקטים חינוכיים לסובלנות ולהבנת השואה – מר רצ'ינסקאס, ומנהל האגף לענייני מיעוטים במשרד החינוך הליטאי שמלווה את בית-הספר שלנו בכל האירועים החשובים.
מלבד האנשים הללו נכחו התלמידים, הוריהם, מורים, ראשי הקהילה היהודית ואנשים בקהילה שהנושא קרוב אליהם, ביניהם גם אנשים שהיו פרטיזנים פעילים בתקופת השואה, שגילם כיום מעל 80 ואחדים מעל 85.

לא אפרט את כל התוכנית, אשלח במקום זה את התוכניה.
הדלקת 6 נרות הזיכרון לזכר 6 מליון הנספים בשואה הייתה מרגשת כי שילבנו בה אנשים מן הקהילות, כל אחד הזכיר את בני משפחתו שנספו, ואת קהילתו. בין המדליקים היו גם 2 ניצולים שהיו ילדים בגטו.

הטקס עצמו היה מורכב משתי סצנות שבהן השתתפו הילדים. 3 קטעים מעדויות של ניצולים שהופיעו בספר "רקמת חיים" של חֵנָה עֵזר אוליצקי . על הספר הזה סיפרה לי תמנה שחר, המורה שלנו לעברית שבאה אלינו לביקור בספטמבר. הספר הגיע אליי באוקטובר כאשר הגיעה אלי רונית חברתי לביקור. לאחר שקראתי את העדויות התחלתי לגבש את הרעיון לשלב את העדויות הללו בטקס. בחרתי 2 עדויות מליטא ועדות אחת של נער מפולין, לקחתי רק כמה משפטים מתוך עדות ארוכה. הילדים דיברו בגוף ראשון, כאילו זה הסיפור שלהם. העדויות הללו עברו חזק מאוד. אחת מן העדויות הללו הייתה של רות בן-דוד, שנולדה בישראל ב1936 ומשפחתה חזרה לקובנה ב1939, כיוון שחברתי רגינה כאן בווילנה סיפרה לי שהיה לה קשר עם רות בן-דוד, יצרתי איתה קשר כשהייתי בארץ בינואר והיא גם שלחה לי תמונות שלה כשהייתה ילדה וגם התכתבה איתי קצת.
בין העדויות, שולבו כמה מן התקנות של ווילנה נגד היהודים. כיוון שהטקס מתקיים בווילנה עצמה יש לדברים משמעות מאוד חזקה.

לאחר העבודה הרבה שהשקענו בטקס אני מרגישה סיפוק רב, כיוון שקיבלנו משובים טובים מאוד על הטקס, ובעיקר משום שהרגשתי חובה אישית להרים משהו מאוד משמעותי בקשר לשואה, ולהעביר לאוכלוסייה היהודית מסר חזק על השואה. אין לי ספק שהאוכלוסייה כאן אינה מתעסקת בנושא השואה כפי שאנחנו בארץ נחשפים לנושא. מלבד זאת אסור לשכוח שבמשך שנים רבות לאחר השואה, בתקופת השלטון הסובייטי הייתה השתקה של הנושאים הללו. מה שהודגש היה הניצחון הסובייטי על הנאצים, והאוכלוסייה כאן הייתה נתונה גם היא לשבט ולחסד של השלטון הסובייטי. היו להם צרות משלהם.

אני מצרפת למכתב שלי את המצגת. את התוכניה. את נוסח העדויות שהושמעו בטקס ואת תקנות וילנה והשיר של אלה דוראון "מספר על היד"

בשבת הבאה אנחנו יוצאים לסמינר "לימוד" – סוף שבוע במלון עם הרצאות ובילויים, לסמינר הזה מגיעים אנשים משלושת המדינות הבלטיות, ליטא, לטביה ואסטוניה. אני הייתי בסמינר כזה בשנה שעברה ונהניתי מאוד. השנה אני גם נותנת הרצאה על חתונה יהודית בקולנוע.


מאחלת לכולכם שבוע טוב

להתראות דודה
יהודית גרעין-כל

מצגת שהוצגה לפני הטקס

מצגת זו הוצגה בלופ על מסך גדול, ברקע התנגנה מוסיקה של שירים שהושרו בגטו וילנה. הרעיון למצגת נשאב מתוך הסיפור של רות בן-דוד, על השולחן של הסבתא. המצגת מציגה את האנשים ומשפחותיהם בליטא לפני השואה, ברגע שהאנשים מקבלים פקודה להיכנס לגטו כל אחד אוסף את חפציו, ומוביל אותם בדרכים שונות לגטו. בסוף המצגת נראים אנשים בדרך למחנות. הכוונה היתה להראות את השינוי הגדול והפתאומי שחל בחיי היהודים, מבלי להציג תמונות שואה מזעזעות יותר.

(כדי לצפות במצגת, הניחו את הסמן על הקישור הבא, לחצו על הצד הימני בעכבר, בתיבה שתפתח לחצו עם העכבר השמאלי על "פתח בחלון חדש" המתינו מספר דקות והמצגת תעלה.)

מצגת שהוצגה לפני הטקס ביום השואה הבינלאומי בוילנה 31.01.2007