וילנה - השואה ופונאר

שלום חברים 2 באוקטובר 2004
לפני מספר ימים סיפרתי לכם על בית-הספר היהודי בווילנה, והבטחתי לספר על פרויקט הקשור בשואה שמתקיים כאן. ובכן הפעם אספר על הנושאים הללו.
ממש בימים הראשונים לשהותי כאן, הגיעה המורה להיסטוריה של בית-הספר ושאלה אם אני מעוניינת להגיע ליום עיון הקשור בשואה ומתקיים באחד המלונות בעיר. אני לתומי חשבתי שידברו בשפה המובנת לי ויהיה תרגום, כי המרצות הגיעו מישראל מיד ושם. כשהגעתי לשם התברר לי שההרצאה מתקיימת ברוסית, ישבתי שם כשעתיים, פגשתי את האישה שמובילה את הפרויקט כאן בווילנה, היא דיברה אנגלית. אישה מרשימה למדי. שמעתי את ההרצאה הראשונה. שוחחתי עם הנשים שהגיעו מישראל. ולאחר מכן יצאתי משם. היו שם מורים להיסטוריה מכל בתי הספר בווילנה. התברר לי שההרצאות הללו הן סיום לסמינר ארוך שהתקיים בנושא השואה שבמסגרתו משתלמים כל מורי ההיסטוריה בעיר כדי לעבוד עם התלמידים על הנושא. המרצות מישראל סיפרו לי שהן מסיימות שבוע או שבועיים (לא זוכרת) במדינות הבלטיות, אסטוניה, לאטביה וליטא, שבמסגרתן הרצו בפני מורים במדינות הללו. הם נתקלו בשאלות שהראו בורות רבה בנושא השואה ואחת המרצות אף אמרה לי ממש: " לא ממש אוהבים אותנו כאן..." כששאלתי אותה לפי מה היא אומרת זאת? היא אמרה שלפי השאלות שהמורים שואלים במהלך ההרצאות.
באותו יום יצאתי מן המלון והלכתי לבד בתוך העיר העתיקה, כל הזמן חשבתי והרגשתי את היהודים הרבים שחיו שם. כמובן זה היה רק סיור היכרות ראשוני, הגעתי לרחוב "גאונו" על שם הגר"א "הגאון מווילנה" שחי כאן במאה ה-18, לא ממש ידעתי מה לחפש וגם לא ראיתי הרבה פרט לשם גאונו. לרחוב היהודים עדיין לא הגעתי.
לפני כשבוע וחצי ב-22 בספטמבר הוזמנו על-ידי המוזיאון היהודי המחודש לאירוע פתיחה מרגש. גם כאן לא בדיוק קלטתי במה מדובר. במהלך האירוע הבנתי שהמקום המפואר והמקסים שבו אנו יושבים היה תיאטרון יהודי, אשר שופץ בשנים האחרונות כמובן בסיוע של תורמים יהודים. המקום יקרא מרכז הסובלנות. ובו ייערכו הצגות ואירועים בנושאי הסובלנות ויעלו שאלות כואבות שקשורות גם בשואה. האנשים שדיברו באירוע דיברו בשם ממשלת ליטא, סיפרו על הפרויקט שהחל להתגלגל לפני שנתיים במסגרתו ממשלת ליטא החליטה לא להתעלם מנושא השואה. לחנך לסובלנות ולשאול שאלות כואבות שלא נגעו בהן במשך שנים. כיצד קרה שהעם הליטאי שיתף פעולה עם הגרמנים בגלוי והשתתף באופן פעיל ברצח העם היהודי בליטא. כאשר הגענו לאולם הזה ניגשה אלי אותה בחורה שפגשתי בקורס למורים. היא נתנה לי גיליון שבו מפורטים פרטי הפרויקט. מתוך הגיליון הזה צילמתי לכם שני קטעים חשובים שבהם מפורטים פרטי הפרויקט. החומר באנגלית. רציתי שתקראו אותו במקור. בטוחה שיעניין אתכם.
צפינו בסרט שמתאר את מהלך הפרויקט והביא גם צילומים של התמודדות בני נוער עם נושא השואה. באותו אירוע דיבר גם הצייר שמואל בק, הוא יליד וילנה, ניצול שואה. הוא הגיע מארה"ב עם הנכד שלו בן ה-13 והוא סיפר היכן הוא הסתתר בשואה מאימי הנאצים והמקומיים וכיצד ניצל. שמואל בק גם הציג בווילנה לפני מספר שנים מספר יצירות שעוסקות בנושא השואה. באולם הזה מוצגת תערוכה של תשמישי קדושה יהודיים מהמאה ה-19 שהשתמרו במוזיאונים אחרים בעיר והועברו למרכז הסובלנות היהודי וכן מוצגות תערוכות של ציורים המתארים את חיי הקהילה בווילנה. עם הרבה כיתובים באידיש. אנשים יהודים רבים בקהילה עדיין מדברים אידיש. בקיץ התקיים כאן קורס אידיש במשך למעלה מחודש אליו הגיעו אנשים מכל העולם, כולל מישראל.

ביום חמישי, 23 באוקטובר, למחרת האירוע במרכז הסובלנות. יצאנו עם תלמידינו לאזכרה ממלכתית שנערכה בפונאר. השנה לא הגיעו נציגים מישראל לאזכרה זו אבל יצג את ישראל גרי קורן מן הקונסוליה בריגה. הטקס היה מרגש מאוד. יער פונאר או כפי שהוא נקרא כאן פאנארי, נמצא במרחק כ-10 ק"מ מווילנה. ליד היער כפר קטן ושלוו, וכמובן תחנת רכבת. אך מי שהגיע לכאן לא "זכה" כבר לעלות לרכבת. על המצבה במקום כתוב שנרצחו במקום 70.000 יהודים. אני כמובן קראתי שוב ושוב על המקום: היהודים נרצחו ביער זה בבורות הריגה. הבורות הללו נחפרו ע"י הרוסים לצורך הטמנת מיכלי דלק בקרקע, זה לא בוצע. במקום זאת השתמשו הנאצים והמקומיים שעזרו להם בגלוי ( ולפעמים אף ביצעו במקומם את העבודה טוב יותר) בבורות להרג המוני של יהודים.

באזכרה השתתף ראש הממשלה הליטאי (שסוף סוף למדתי את שמו: בראזאוסקאס) הוא דיבר שוב על המחויבות של הליטאים לזכור וגם לעשות חשבון נפש. ראש הקהילה היהודית דיבר גם הוא. תלמידינו ערכו טקס של קטעי קריאה ושירה. תלמידה צעירה מכתה ה' שרה את "שקט שקט בני נחרישה... באידיש, בקהל עמדו אנשים זקנים שחוו את השואה, חלקם כפרטיזנים ביערות הם עמדו ובכו. כאשר התלמידים הבוגרים שרו את שיר הפרטיזנים באידיש כמובן.. הם הצטרפו לשירה. מנהל בית הספר דיבר גם הוא, בעיקר על הרג ילדים קטנים, ועל משמעות הפגיעה בילדים קטנים וטהורים שאינם יכולים להתגונן.
האנשים דיברו בליטאית, והיה גם תרגום לאנגלית. בקהל היו גם אורחים רבים שהגיעו להשתתף בפרויקט מארה"ב, ומאנגליה, וכמובן כל מי שקשור לקהילה היהודית בווילנה.
אשלח גם תמונות מן הטקס.

בשבת שעברה וגם היום הסתובבתי באזור העיר העתיקה ברחוב היהודים ובאתרים של הגטו בווילנה. יש שלטים: כמו מפת גטו וילנה. ביתו של הגאון מוילנה ופסלו של הגאון מווילנה. אך כאשר אתה פותח מפה של העיר שום אתר יהודי לא מסומן במפה. היום ראיתי מקומות נוספים מוזיאון לחסידי אומות העולם, מקום שבו ביקר הרצל ומסומן בשלט.
כאשר הסתובבתי באזור הגטו, הבנתי איך אפשר היה לסגור את היהודים בתוך האזור שלהם ולא לתת להם לצאת. לא היה צריך לבנות חומה. כאשר יצאתי מן הגטו, הבנתי שהיהודים היו סגורים בתוך הגטו שלהם, ויכלו לראות מן החלונות שלהם כיצד אנשי העיר ממשיכים לחיות את חיי היום יום כאלו לא קורה כלום. כאשר נלקחו מאות גברים מבתיהם, הובלו לפונאר ונרצחו שם, עדיין סברו היהודים שהם נלקחו למחנות עבודה והם יחזרו, לא היה ברור לאן הם נעלמו.

טוב אני מקווה שלא הכנסתי אתכם לדיכאון. אני חיה את חיי היום יום, עובדת בבית-הספר ונהנית, אבל כפי שאתם ודאי מבינים אי אפשר להתעלם מן הדברים והבטחתי לכתוב בפירוט על העניין. בפעם הבאה נושא אחר. מחר בבוקר יום ראשון אנחנו נוסעים לטייל, כי הגיעה לכאן משפחת השגריר המיועד במינסק, ואנחנו נוסעים איתם לטייל באחד המקומות הקרובים. הסיפור בקרוב.
להתראות
שלכם דודה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה