גלרית תמונות מצעד החיים

תלמידי בית ספר "שלום עליכם" מווילנה
במצעד החיים בפולין  מאי 2005 פרוייקט "חפציבה" 

כדי להגיע לגלריה לחצו כאן 

תלמידי בית הספר בוילנה בשער מחנה אושוויץ-בירקנאו

מצעד החיים בפולין

שלום חברים

עבר כבר שבוע מאז חזרתי מן המסע לפולין, ועשרה ימים מאז הצעדה עם התלמידים מבית-ספר "שלום עליכם" מווילנה, ליטא, לכיוון אושוויץ-בירקנאו.
כאשר נודע לי לפני כמה חודשים שיש אפשרות לנסוע ל"מצעד החיים" עם תלמידים שלנו, מיד אמרתי שאני מעוניינת להצטרף למסע הזה. הרבה שנים רציתי לצאת לפולין. בשם האהבה וההערכה לאימא הפולנייה שלי, ברטה קליינר, אמי באה לארץ מגאליציה המזרחית, היום אזור שנמצא באוקראינה בקרבת הגבול עם פולין, היא נולדה בכפר קטן בשם שצ'בקי (לאחר חיפושים ממושכים מצאתי אותו במפה) בשנת 1912, השטח אז אזור השייך לאוסטריה. בשנות ילדותה חוותה את מלחמת העולם הראשונה, את הרעב, גיוס האב לצבא האוסטרי, מות שני אחים כתוצאה מהרעב והמחלות. כיוון שלא היו הרבה יהודים בכפר עקרה המשפחה את מגוריה לעיר סקאלאט ליד טרנופול כדי לאפשר לילדים ללמוד בבית-ספר עם יהודים. באותה תקופה השטח היה כבר שייך לפולין. שם גרה המשפחה כ-7 שנים. לאמי היו בארץ הרבה חברים מן העיר הזו. כאשר בגרה אמי, עברה לעיר הגדולה, היא הגיעה לטרנופול ושם הצטרפה להכשרה של קבוצת "גורדוניה". אמי הגיעה לארץ בשנת 1934, 5 שנים לפני הפלישה הגרמנית לפולין. היא השאירה בפולין משפחה, אב אם, אח נשוי עם שני ילדים, ואחות. כאשר הגיעה אמי לארץ עם קבוצת גורדוניה לקיבוץ חולדה היא הבינה מהר מאוד שבקיבוץ לא תוכל לקבל כסף תמורת עבודתה, לה נותרה עוד משימה חשובה לשלוח כסף להורים למחייה, ולהוציא את אחותה אילנה מפולין באופן דחוף. אמי עזבה את הקבוצה בחולדה ועברה לכפר הנוער בן-שמן לעבוד ולהרוויח כסף. את האחות הצליחה אמי להביא לארץ ברגע האחרון. אילנה הגיעה לארץ באנייה האחרונה של האצ"ל, בשנת 1939, הייתה צעירה ויפה, והתגייסה לאיי. טי.אס הבריטי במלחמת העולם השנייה אילנה הייתה נהגת משאית, במשך כמה שנים, בשיירות הבריטיות שנעו ממצרים לסוריה, דרך ארץ-ישראל.

שאר המשפחה נשארה בפולין, מבחינתנו הילדים שגדלו בארץ הם נשארו דמויות מתוך התמונות שתלויות על הקיר. כשאילנה עזבה את פולין היא הצטלמה עם האב האם, והאח ומשפחתו. כך נשארה לנו תמונה של המשפחה. מה עלה בגורלם? כנראה נרצחו ביער הסמוך למקום מגוריהם. מה עלה בגורל משפחת האב שהיו לו 11 אחים? כנראה אותו גורל. אני נולדתי 4 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ובן-דודי, בנה של אילנה נולדה שנה לפניי. שנינו קרויים על שם ההורים. פנחס ויהודית. במשך שנים לא נשאתי את השם יהודית, אלא בתעודת הזהות, כל מי שהכיר אותי קרא לי דוּדָה. אני חושבת שאמי לא יכלה לקרוא לי באמת בשם אמה למרות שהעניקה לי את השם הזה, היא קראה לי דודה או דודינקה. כאשר יצאתי לשליחות ברוסיה, החלטתי לחזור לשם הרשמי שלי, כאן קוראים לי יהודית. היו לכך כמה סיבות. השם יהודית או יודית כפי שהם קוראים לי מוכר כאן וקל לביטוי, להתחיל להסביר את הכינוי דודה היה לי יותר מסובך. מלבד זאת כנראה שהגיע הזמן להיקרא על שם סבתי שנרצחה אי שם בפולין, אותה לא הכרתי כמובן.

אני לא יודעת למה העמסתי על גבי את המטען הזה כל השנים, אחי ואחותי לקחו את הנושא הזה בצורה אחרת לגמרי. אבל לא לכל דבר יש הסבר, אני חשה את הקשר הפולני הזה הרבה שנים. זו הסיבה שנמשכתי למזרח אירופה. במשך שנים דיברתי עם אמי על האפשרות להגיע למקומות הללו. היא הנידה ראשה בביטול ואמרה שאין סיכוי, כי איזור טרנופול- לבוב נמצא באוקראינה, במשך שנים "מעבר למסך הברזל" . ובכן, אני כבר שנה שלישית בשליחות. שנתיים בסן-פטרבורג, והשנה התקרבתי יותר לאזור פולין. גם בלרוס ולטביה מעניינות אותי בגלל קשר לסבא השני שלי, אותו לא הכרתי אבל הוא הגיע לארץ ישראל עם הגדודים העבריים והיה בין ראשוני ההתיישבות בארץ. אבל זה לספור אחר.

מצטערת שהעמסתי גם עליכם את הסיפור המשפחתי שלי. אבל הסיפור השתחל לכאן באופן טבעי, כי בכל דקה במסע הזה לפולין חשבתי על אמי ומשפחתה ועל האחרים כמובן.
הגעתי עם תלמידי לוורשה באוטובוס ישיר בתחבורה ציבורית לוורשה. יש כאן חברה שיש לה קווים בכל אירופה, יורוליין. 8 שעות נסיעה מווילנה והגענו לוורשה, בירת פולין. מחיר הכרטיס הלוך וחזור, עם הנחה פחות ממאה דולר. כיוון שהגענו יום לפני כולם, סידרו לנו מלון במרכז וורשה, לא רחוק ממלון נובוטל, שבו פתחו מרכז אוכל לכל הקבוצות שנמצאות באיזור וורשה. שם אכלנו ארוחת ערב ושם פגשנו קבוצות גדולות מאוד של יהודים שהגיעו מצרפת. באותו ערב הצלחנו לטייל במרכז וורשה, הלכנו ל "ככר שלושת הצלבים" לחלק מכם לא צריך להרחיב, ולאחרים אומר שאנחנו גדלנו על הספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" ובשנים האחרונות אני גם ערכתי סרט ווידאו עם רמי הוכמן, שאביו היה ממוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים, והוא הספיק לעשות איתו טיול שורשים בפולין. בהמשך טיילנו ברחוב מחודש שבו יש בתי קפה ומסעדות ונקרא נובי סווייט.
למחרת 04.05.2005 חברנו אל הקבוצה הגדולה שהגיעה מכל רחבי ברית-המועצות לשעבר, הגיעו אנשים מקאזאן, מקישינב, מזפרוז'ה, ממוסקבה ועוד. חלק מהאנשים נסעו ברכבות ובאוטובוסים 30-48 שעות, מסע ארוך ומייגע.
היום הראשון בוורשה התחיל לא טוב, היה גשם, מבחינה ארגונית היו כמה תקלות, ובכל אופן הצלחנו להיות בבית-הקברות הענק בוורשה, באזור גטו וורשה ראינו את המצבה הענקית לזכרם של לוחמי הגטו, את איזור הבונקר שממנו הוצאו הלוחמים האחרונים, האומשלגפלאץ, הככר ממנה נשלחו תושבי הגטו למחנות.
בערב השתתפנו בעצרת המרכזית ליד המצבה ללוחמי הגטו, הטקס הזה נוהל ברובו בצרפתית השנה, ורק קטע קטן ממנו היה באנגלית. פה ושם נשמעו גם מלים עבריות וגם שירתו של דודו פישר בעברית.
ביום חמישי 05.05.05 יום השואה בישראל, התקיים "מצעד החיים" ואחר-הצהריים העצרת המרכזית באושוויץ בירקנאו. אנחנו יצאנו ברכבת מוורשה לאושביינצ'ים, לשם כך קמנו מוקדם מאוד בבוקר. ב-7 בבוקר הרכבת יצאה, והגענו לאזור אושוויץ בשעה 11.30 . אתם וודאי מתארים לכם את התחושה המוזרה לנסוע ברכבת לאושוויץ..... אבל כמובן להבדיל אלף אלפי הבדלות....... רבים שלחו SMS לחברים: אני ברכבת לאושוויץ......
יחד עמנו ברכבת היו כ-2000 איש וכולנו התחלנו את המצעד מתחנת הרכבת ועד למחנה אושוויץ בירקנאו. היה מאוד מרגש להגיע לפתח המחנה ולשמוע ברקע את הרמקולים הגדולים שבהם קורא דודו פישר שמות אנשים שנספו בשואה, מכל העולם ביניהם גם אנשים מליטא, תלמידי ורבים אחרים בקבוצת "אורט רוסיה", אליה היינו שייכים הקשיבו לשמות ושמעו שמות של אנשים שמקום מוצאם מליטא, רוסיה, רוסיה הלבנה, פולין, הונגריה ועוד ועוד.
בתוך המחנה, כאשר אתה עומד על פסי הרכבת ומדמיין לך את האלפים שהגיעו לכאן בקרונות המשא ונשלחו לסלקציה, ורבים מהם נשלחו לתאי הגזים מיד, אינך יכול שלא להזדעזע מהגודל. ושום תמונה שראית אי פעם לא מצליחה להעביר את מימדי המחנה וממדי האסון, רק כנמצאים במקום מבינים את גודל השיטה וממדי ההשמדה.
פולין עכשיו יפה, ירוקה, הכל צומח ופורח, המקום נראה שקט ופאסטורלי, לרגעים אתה יכול לשכוח ולהתפעל מהנוף הנשקף בטיסת הרכבת או במחנה עצמו, ואז השרידים של המשרפות המפוצצות, הגדרות החשמליות, המצבות, הצריפים, הבלוקים, המראות שצברת כל השנים בסרטי יום השואה וימי הזכרון. הסיפורים של הניצולים, המחשבה על האנשים, הנשים והילדים, שכל אחד מהם היה עולם ומלואו ויכול היה להעמיד משפחות שלמות של אנשים שהיו ממשיכים את חייו. והלב נחמץ ובוכה.
אתם ראיתם את העצרת בטלוויזיה, אנשים סיפרו לי שהיה מאוד מרגש לשמוע את ראש הממשלה אריאל שרון , ואת הרב לאו ואחרים. אנחנו השתתפנו, היינו במקום, אבל בגלל הגודל המרחק שבו עמדנו וכמות האנשים היה קשה מאוד לשמוע הכל ולהתרגש, שמענו היטב את דברי ראש הממשלה, וגם אחר-כך בערב העלינו שוב את דבריו בשיחות עם התלמידים. ההשתתפות הייתה חשובה, הכמות הגדולה קצת פגמה.

למחרת בבוקר חזרנו למוזיאון באושוויץ , היינו חייבים לסגור את המעגל עבור התלמידים ולקשר את הכל ביחד, לא היה לנו מספיק זמן לראות הכל. אבל ראינו הרבה מן המוצגים, כדי לתת לתלמידים את התחושה שהכל אכן קרה, יש כאן עדויות חיות. ביקרנו במוזיאון היהודי, בביתן של ערימות המוצגים המזעזעות:המזוודות עם השמות והתאריכים, הפרוטזות, המשקפיים, כלי האוכל, השערות, הנעליים. בחדר יזכור, ערכנו אזכרה קטנה משלנו. ראינו את המחנה את הגדרות החשמליות הכפולות, את קיר המוות, את המשרפות, את השער המפורסם ועליו הכתובת "העבודה משחררת".
באותו יום נאלצנו לצאת מוקדם כדי להגיע לפני כניסת השבת למלון שלנו בוורשה.
לא הספקנו לבקר בקראקוב, שמענו שזו עיר יפה במיוחד ושם גם יש הרבה שרידים של הקהילה היהודית. המרחק מאושוויץ לוורשה, כמעט כמו המרחק מווילנה לוורשה. נסענו כ-7 שעות.
המלון שלנו, מלון 500 בו השתכנו חברי הקבוצה, שכן על אגם, מרחק של כשעה נסיעה מוורשה. מקום פסטורלי ומרגיע. נשארה לנו השבת למנוחה. תלמידנו היו זקוקים למנוחה הזו. וכדרכם של צעירים, הם התחברו זה עם זה, נפגשו ובילו יחד, גם המפגשים הללו של נוער יהודי מכל רחבי ברית-המועצות לשעבר היו מעניינים מאוד, נוצרו חברויות ולמחרת בבוקר היה קשה להיפרד.
במוצאי שבת הצלחנו עוד לתפוס קצת מוורשה – העיר העתיקה, מה שהשאיר טעם של עוד.
אני רוצה לחזור לוורשה, לקראקוב. מקווה שאוכל לעשות זאת במהלך השנה הבאה. ככל הנראה אני נשארת כאן, בווילנה. המסע הזה מבחינתי היה חשוב ביותר. בתחילת שנה הבאה אני מתכננת להגיע לרוסיה הלבנה, חשוב לי לבקר במינסק, בבוברויסק מקום הולדתו של ברל כצנלסון, מקום בו פעל גם הסבא שלי, וחבר למשפחת כצנלסון. עוד לא הייתי בדווינסק מקום הולדתו של סבי, היום עיר שניה בגודלה בלטביה, דאוגבפילץ- מרחק כמה שעות מווילנה.

אשלח לכם כמה תמונות מן המסע.

להתראות
דודה
יהודית גרעין-כל

שגרה של חורף קר בווילנה

שלום לכל החברים 28.01.2006 כ"ח בטבת תשס"ו

לפני כשבועיים חזרתי לווילנה אחרי ששהיתי בארץ כשלושה שבועות. שבועיים חופשה ושבוע סמינר בירושלים. נהניתי מאוד להיות בארץ. אני מתגעגעת לימי השמש של ישראל, אפילו באמצע החורף. לפני שבוע היו כאן כמה ימי שמש, אבל היה בהיר מאוד וקר מאוד. הטמפרטורות כאן הגיעו עד ל29- והילדים הצביעו ברגליים. הם פשוט לא הגיעו לבית-הספר. הפסדנו כמה ימי לימוד אבל אנחנו המורים הגענו לבית-הספר. בעצם לא ממש הוכרזה חופשה אך כשהטמפרטורות טיפסו לקור לא סביר רוב ההורים השאירו את הילדים בבית ודי בצדק. הרבה פעמים אני מתפעלת מכוחם של הילדים לקום בבוקר בימים כל-כך קרים ולהגיע לבית-הספר. חלק מן הילדים מגיעים ממקומות מאוד רחוקים ונוסעים בתחבורה ציבורית. החורף כאן קשה מאוד. השנה הגיע לכאן גל קור כזה שאני לא חוויתי עדיין למרות שזו השנה הרביעית שלי באזור.

חזרנו לבית-הספר ולשגרת העבודה, אנחנו מתחילים להתכונן למסעות השורשים ולמצעד החיים. שאליהם יצאו תלמידנו באביב. אני כנראה אסע עם תלמידי כתה ט' לאוקראינה – לאזור גליציה המזרחית. מאוד רציתי להגיע לאזורים הללו כיוון שאמי הגיעה לארץ מחבל ארץ זה. כשאמי נולדה בשנת 1912 בכפר קטן לא רחוק מאזור טרנופול-לבוב, השטח היה אוסטרי. אמי ראתה את עצמה תמיד כפולניה. אך השטח הזה עבר מיד ליד. כיום השטח נמצא באוקראינה. אמי ואחותה למדו שבע שנים בסקאלאט - עיירה סמוכה לטרנופול שבה היה בית-ספר יהודי ואליה עברה המשפחה כאשר הבנות הגיעו לגיל בית-ספר. אני לומדת עכשיו את הפרטים על השטח הזה ואני מקווה שאכן אוכל לעשות את המסע הזה עם התלמידים שלי השנה.
לפני כמה ימים התארחו אצלנו בבית-ספר קבוצה גדולה מאוד של רבנים משיקגו. הם מאוד התפעלו מבית-הספר שהוא מטופח ומסודר ובהחלט מרשים. כולם דוברי עברית, היה לנו מאוד נעים לקבל אותם בבית-הספר. התלמידים שלנו הופיעו בפניהם. יש לנו בבית-ספר להקות ריקודים ומקהלות של גדולים וקטנים.

לפני שיצאתי לארץ, שלחתי לכם כמה מצגות על השלכת ועל פטרבורג. נשאר לי עוד חומר שצילמתי בריגה – לטביה, בדרכי חזרה מפטרבורג. החלטתי להכין מצגת עם החומר הזה. ואני שולחת את המצגת הזו. אני מקווה שתהנו מן הצילומים ותשלחו לי תגובות.

להתראות
כיתבו לי או דברו איתי בסקייפ אשמח מאוד
חפשו את שמי בסקייפ dudagarinkol מחובר

שלכם דודה

קר בוילנה החורף בעיצומו

שלום חברים 24 בפברואר 2007

לאחר עבודה של כמה ימים סיימתי את המצגת שמסכמת את העבודה שלנו על הטקס ליום השואה הבינלאומי. אני שולחת את המצגת הזו. אם מישהו רואה בכך כפילות, אנא סלחו לי. היה לי חשוב לסכם את העניין, רציתי להעביר גם תמונות שמציגות את התפאורה המיוחדת את המשפטים של אבא קובנר שהצבנו כתפאורה, את מדליקי הנרות, וכיצד הדברים נראו על הבמה. וכשהתחלתי לעבוד על המצגת החלטתי לשלב את העדויות ועוד כמה דברים שיתנו תמונה מלאה על הטקס בתוך המצגת עצמה. את החומר על הטקס שלחתי לפני כשלושה שבועות. מי מכם שלא קיבל ומעוניין לקבל את החומר המפורט אנא כתבו לי ואשלח.
מצגת יום השואה הבינלאומי בוילנה 31.01.2007

שמעתי גם שהייתה תקלה בקווים המהירים של האינטרנט בארץ בשבוע שעבר, שלחתי חומר על סמינר לימוד שהתקיים בליטא. אני יודעת שלחלק מן הכתובות לא הגיע החומר. אנא הודיעוני ואשלח את החומר למי שמעוניין.
שלחתי מכתב מפורט על סמינר לימוד וכן מצגת ותוכנית הסמינר.

אני בסדר באופן כללי. כאן קר למדי בימים אלו. השבוע הטמפרטורות הגיעו ל25- ובימים האחרונים חלק גדול מן הילדים לא הגיעו לבית-הספר, הצביעו ברגליים. בימים כאלה די מסוכן להסתובב בחוץ הרבה זמן. יש ילדים שמגיעים לבית-הספר ממקומות רחוקים ונוסעים למעלה משעה בתחבורה ציבורית. השבוע צפוי שלג ושינוי דרסטי בטמפרטורות.
בדרך-כלל בשבוע הראשון של מרץ יש יריד של אומנויות בחוצות העיר והם בונים דוכנים, וזו כבר מסורת שיש להם שלג כבד בימים הללו.
נראה שגם השנה זה מה שיקרה. בשבת הבאה יתקיים היריד הזה. אני אצא החוצה אצלם ואשלח לכם תמונות מן היריד הזה.
בימים הללו שבהם הטמפרטורות נמוכות השמיים בהירים לחלוטין ואפילו השמש מחייכת מלמעלה. הימים כבר יותר ארוכים, מתחיל להאיר ב7.00 בבוקר ומחשיך בסביבות 6.00 בערב. וזה כבר די נחמד. השלג השנה התחיל רק לקראת סוף ינואר. נראה עד מתי זה יימשך.
כאשר יודעים להתלבש טוב זה לא כל-כך נורא, מתרגלים לכל מצב ומסתדרים, אבל בימים הקרים הללו לא כדאי להישאר בחוץ זמן רב.
אשמח לקבל משוב
שלכם דודה – יהודית גרעין-כל

טקס יום השואה בוילנה

שלום חברים, 3 בפברואר 2007

עבר כבר כמעט חודש מאז חזרתי מהארץ. הביקור שלי היה קצר למדי. הספקתי לפגוש כמה חברים וגם קצת בני משפחה לראות שלושה סרטים, ובשבילי זה מעט מאוד. הזמן רץ לי. בביקור הזה גם לא הצלחתי לתפוס כמעט שמש, כי היו יותר ימי גשם מהמצופה בשבועיים הללו. אבל מהקיץ הקרוב אני חוזרת לארץ לאחר 5 שנות שליחות, ואתארגן שוב לחיים בארץ. גם אני מתקשה להאמין שעבר כל-כך הרבה זמן מאז התחלתי את השליחות. בשנים הללו השתניתי, התבגרתי, למדתי המון דברים, ואני חוזרת לארץ עם המון חשק לעשות דברים חדשים, לכתוב, להשלים את הוצאת הספרים שכתבתי ועדיין לא פרסמתי, ועם המון רצון להמשיך ולטייל בכל מיני מקומות בעולם. אני מקווה שיתאפשר לי ושיהיה לי הכוח לכך.

לפני מספר ימים, קיימנו טקס גדול בנושא השואה, החלטנו לקיימו השנה בסמיכות ליום השואה הבינלאומי. כי התאריך הזה של אמצע השנה מתאים מאוד ונוח ביותר. בתאריך של יום השואה בארץ שהוא בדרך-כלל במאי, השנה מתקרבת לסיומה, כאן מסיימים את השנה בסוף מאי או בתחילת יוני.
השנה החלטנו לקיים טקס גדול, שיהיה מיועד לכל הילדים הבוגרים, להוריהם ולכל הקהילה היהודית בווילנה. כל הטקסים שראינו כאן עד עתה לא נגעו ברגש. החלטנו לעשות הפעם משהו שונה. עבדנו עם התלמידים ועם המורים במשך שלושה חודשים. שילבנו בטקס עדויות אמיתיות של ניצולים. הכנו סצנות מרגשות עם התלמידים. שילבנו מוסיקה ושירים באידיש, האידיש כאן בקהילה היא עדיין שפה חיה ומכובדת. העבודה על הטקס נמשכה תקופה ארוכה ודרשה מאיתנו ריכוז רב, עבדנו כצוות מספר מורים, החומרים תורגמו לליטאית, הוכנה תפאורה מיוחדת על-ידי המורה לאומנות. אלה מזין חברתי לשליחות, ואני, עבדנו בשיתוף עם המורים המקומיים והדרכנו אותם בהכנת התלמידים.

השבוע התקיים הטקס במוזיאון הסובלנות, והוא הצליח מאוד, טקס כזה עוד לא היה כאן, בדרך כלל יש כאן כל שנה טקס ממלכתי ליד המצבה בפונאר, ב23 בספטמבר. אבל בטקס הזה יש בעיקר נאומים, מוסיקה וקטעי קריאה. השנה יום השואה הבינלאומי חל בשבת. בשבוע שלפני יום השואה ולאחריו התקיימו כמה אירועים מעניינים מקומיים, לצערי האירועים התקיימו בליטאית ולא יכולתי להבין, וגם אנחנו תרמנו את חלקנו. מה שהיה חשוב מבחינתנו, לשתף את תלמידי בית-הספר ואת ההורים באירוע קצת שונה מהרגיל.

לפני הטקס התקבצו האנשים במוזיאון, השמענו מוסיקה: שירים מגטו ווילנה ומוסיקה יהודית, במקביל רצה מצגת שהוכנה על ידי. המצגת התמקדה בילדים ובזיכרונות. ובתוך המצגת שולבו תמונות אוטנטיות: תמונה של יצחק סגל – ניצול שואה, שהיה ילד בגטו קובנה, הדליק נר לזכר קהילת קובנה (כיום העיר קאונאס) והזכיר את בני משפחתו שנספו בשואה. מינה לוויטן, בת 75 אומנית שטיחים מוכרת בווילנה, הדליקה גם היא נר לזכר קהילת יורברקאס, היא הביאה לנו תמונה של קבוצת הנוער שלה. רק היא שרדה את השואה מכל הקבוצה הזו.
במצגת שולבו גם תמונותיה של רות בן-דוד. שקטעים מעדותה האישית הובאו בטקס. ובהמשך אספר איך הגעתי אליה.

לטקס הגיע שגריר ישראל למדינות הבלטיות שיושב בריגה- מר חן עברי, הוא הוזמן מבעוד מועד ואישר את בואו . נכחו גם אנשים מן הממשל. יו"ר הוועדה לחקר השואה ופשעי הנאצים והסובייטים שמפעילה גם פרויקטים חינוכיים לסובלנות ולהבנת השואה – מר רצ'ינסקאס, ומנהל האגף לענייני מיעוטים במשרד החינוך הליטאי שמלווה את בית-הספר שלנו בכל האירועים החשובים.
מלבד האנשים הללו נכחו התלמידים, הוריהם, מורים, ראשי הקהילה היהודית ואנשים בקהילה שהנושא קרוב אליהם, ביניהם גם אנשים שהיו פרטיזנים פעילים בתקופת השואה, שגילם כיום מעל 80 ואחדים מעל 85.

לא אפרט את כל התוכנית, אשלח במקום זה את התוכניה.
הדלקת 6 נרות הזיכרון לזכר 6 מליון הנספים בשואה הייתה מרגשת כי שילבנו בה אנשים מן הקהילות, כל אחד הזכיר את בני משפחתו שנספו, ואת קהילתו. בין המדליקים היו גם 2 ניצולים שהיו ילדים בגטו.

הטקס עצמו היה מורכב משתי סצנות שבהן השתתפו הילדים. 3 קטעים מעדויות של ניצולים שהופיעו בספר "רקמת חיים" של חֵנָה עֵזר אוליצקי . על הספר הזה סיפרה לי תמנה שחר, המורה שלנו לעברית שבאה אלינו לביקור בספטמבר. הספר הגיע אליי באוקטובר כאשר הגיעה אלי רונית חברתי לביקור. לאחר שקראתי את העדויות התחלתי לגבש את הרעיון לשלב את העדויות הללו בטקס. בחרתי 2 עדויות מליטא ועדות אחת של נער מפולין, לקחתי רק כמה משפטים מתוך עדות ארוכה. הילדים דיברו בגוף ראשון, כאילו זה הסיפור שלהם. העדויות הללו עברו חזק מאוד. אחת מן העדויות הללו הייתה של רות בן-דוד, שנולדה בישראל ב1936 ומשפחתה חזרה לקובנה ב1939, כיוון שחברתי רגינה כאן בווילנה סיפרה לי שהיה לה קשר עם רות בן-דוד, יצרתי איתה קשר כשהייתי בארץ בינואר והיא גם שלחה לי תמונות שלה כשהייתה ילדה וגם התכתבה איתי קצת.
בין העדויות, שולבו כמה מן התקנות של ווילנה נגד היהודים. כיוון שהטקס מתקיים בווילנה עצמה יש לדברים משמעות מאוד חזקה.

לאחר העבודה הרבה שהשקענו בטקס אני מרגישה סיפוק רב, כיוון שקיבלנו משובים טובים מאוד על הטקס, ובעיקר משום שהרגשתי חובה אישית להרים משהו מאוד משמעותי בקשר לשואה, ולהעביר לאוכלוסייה היהודית מסר חזק על השואה. אין לי ספק שהאוכלוסייה כאן אינה מתעסקת בנושא השואה כפי שאנחנו בארץ נחשפים לנושא. מלבד זאת אסור לשכוח שבמשך שנים רבות לאחר השואה, בתקופת השלטון הסובייטי הייתה השתקה של הנושאים הללו. מה שהודגש היה הניצחון הסובייטי על הנאצים, והאוכלוסייה כאן הייתה נתונה גם היא לשבט ולחסד של השלטון הסובייטי. היו להם צרות משלהם.

אני מצרפת למכתב שלי את המצגת. את התוכניה. את נוסח העדויות שהושמעו בטקס ואת תקנות וילנה והשיר של אלה דוראון "מספר על היד"

בשבת הבאה אנחנו יוצאים לסמינר "לימוד" – סוף שבוע במלון עם הרצאות ובילויים, לסמינר הזה מגיעים אנשים משלושת המדינות הבלטיות, ליטא, לטביה ואסטוניה. אני הייתי בסמינר כזה בשנה שעברה ונהניתי מאוד. השנה אני גם נותנת הרצאה על חתונה יהודית בקולנוע.


מאחלת לכולכם שבוע טוב

להתראות דודה
יהודית גרעין-כל

מצגת שהוצגה לפני הטקס

מצגת זו הוצגה בלופ על מסך גדול, ברקע התנגנה מוסיקה של שירים שהושרו בגטו וילנה. הרעיון למצגת נשאב מתוך הסיפור של רות בן-דוד, על השולחן של הסבתא. המצגת מציגה את האנשים ומשפחותיהם בליטא לפני השואה, ברגע שהאנשים מקבלים פקודה להיכנס לגטו כל אחד אוסף את חפציו, ומוביל אותם בדרכים שונות לגטו. בסוף המצגת נראים אנשים בדרך למחנות. הכוונה היתה להראות את השינוי הגדול והפתאומי שחל בחיי היהודים, מבלי להציג תמונות שואה מזעזעות יותר.

(כדי לצפות במצגת, הניחו את הסמן על הקישור הבא, לחצו על הצד הימני בעכבר, בתיבה שתפתח לחצו עם העכבר השמאלי על "פתח בחלון חדש" המתינו מספר דקות והמצגת תעלה.)

מצגת שהוצגה לפני הטקס ביום השואה הבינלאומי בוילנה 31.01.2007

אולימפיאדה בעברית ביורמלה

שלום חברים ערב פסח 2.04.07

חג שמח לכם.

שוחחתי עם כמה אנשים אבל אני כמובן לא אצליח להגיע לכולם לאחל
חג שמח, אז אני שולחת לכם מכתב קצר וברכה. כמו שאמרה חברתי,
אם אין לך זמן לכתוב סיפורים, תכתבי לפחות משהו, שנדע שהכול בסדר.

אני נמצאת עכשיו בחופשה של שבוע וחצי, השנה החופשה יצאה ממש במקביל לחג הפסח, זה נחמד מאוד. בתחילת החופשה יצאתי לעיר חוף, חופש ונופש בשם יורמלה, בלטביה במרחק כשעה נסיעה מריגה. ליוויתי תלמידים לאולימפיאדה של עברית, זה היה סוף שבוע מרענן.

אתמול בערב חזרתי עם התלמידים שייצגו אותנו בכבוד ושניים מהם אף זכו במקום השני, הייתי מאוד גאה ביכולתם של התלמידים שלנו.
אולי עוד אספיק בימים הקרובים לעשות איזה מצגת קטנה עם כמה תמונות מן האולימפיאדה הזו וגם תמונות מיורמלה – מקום מאוד מיוחד עם בתים ונוף אטרקטיבי.

הערב, ערב פסח אהיה כנראה עם רבים מן הקהילה במסעדה הכשרה, כנרת שבעליה מוכרים לי באופן אישי, ואני בקשר ידידותי עמם, אך לא ידעתי עד הרגע האחרון שבמסעדה שלהם מתקיים סדר פסח, לאחר שנודע לי הודעתי שאני מצטרפת והתברר לי שכמה אנשים יודעים על כך וגם ישתתפו. במקומות זרים אם אתה לא יודע את השפה אתה לפעמים קצת חרש-אילם, וזה קורה לי לפעמים שנודע לי על דברים ברגע האחרון או אחרי האירועים. אבל הפעם אני מקווה שזה יהיה בסדר.

לאחר החג, אני נוסעת לטייל בעיר גדנסק בפולין, דנציג לשעבר.
נוסעת באוטובוס, הזמנתי שם מלון בעיר העתיקה, אטייל כמה ימים ואחזור.
יישאר לי עוד זמן למנוחה. ואז יתחיל הרבעון האחרון של השנה. מבחינתי זוהי התקופה האחרונה, אני אמורה לסיים השנה את השליחות ולחזור לארץ. אני כבר די מתגעגעת להרבה דברים בארץ, ואני עושה הכנות לחזרה.
שוב חג שמח, ובילוי נעים בסדר ואחריו.
שלכם דודה
יהודית גרעין-כל ווילנה, ליטא

מצגת על האולימפיאדה בעברית שנערכה ביורמלה, עיירת נופש לחוף הים הבלטי, לא רחוק מריגה.
כדי לצפות במצגת, הניחו את הסמן על הקישור, לחצו על הצד הימני בעכבר, בתיבה שתפתח לחצו עם השמאלי על פתח בחלון חדש. המתינו כמה שניות וצפו במצגת שמתארת את האולימפיאדה לעברית.

המצגת על האולימפיאדה לעברית ביורמלה לטביה