מצעד החיים בפולין

שלום חברים

עבר כבר שבוע מאז חזרתי מן המסע לפולין, ועשרה ימים מאז הצעדה עם התלמידים מבית-ספר "שלום עליכם" מווילנה, ליטא, לכיוון אושוויץ-בירקנאו.
כאשר נודע לי לפני כמה חודשים שיש אפשרות לנסוע ל"מצעד החיים" עם תלמידים שלנו, מיד אמרתי שאני מעוניינת להצטרף למסע הזה. הרבה שנים רציתי לצאת לפולין. בשם האהבה וההערכה לאימא הפולנייה שלי, ברטה קליינר, אמי באה לארץ מגאליציה המזרחית, היום אזור שנמצא באוקראינה בקרבת הגבול עם פולין, היא נולדה בכפר קטן בשם שצ'בקי (לאחר חיפושים ממושכים מצאתי אותו במפה) בשנת 1912, השטח אז אזור השייך לאוסטריה. בשנות ילדותה חוותה את מלחמת העולם הראשונה, את הרעב, גיוס האב לצבא האוסטרי, מות שני אחים כתוצאה מהרעב והמחלות. כיוון שלא היו הרבה יהודים בכפר עקרה המשפחה את מגוריה לעיר סקאלאט ליד טרנופול כדי לאפשר לילדים ללמוד בבית-ספר עם יהודים. באותה תקופה השטח היה כבר שייך לפולין. שם גרה המשפחה כ-7 שנים. לאמי היו בארץ הרבה חברים מן העיר הזו. כאשר בגרה אמי, עברה לעיר הגדולה, היא הגיעה לטרנופול ושם הצטרפה להכשרה של קבוצת "גורדוניה". אמי הגיעה לארץ בשנת 1934, 5 שנים לפני הפלישה הגרמנית לפולין. היא השאירה בפולין משפחה, אב אם, אח נשוי עם שני ילדים, ואחות. כאשר הגיעה אמי לארץ עם קבוצת גורדוניה לקיבוץ חולדה היא הבינה מהר מאוד שבקיבוץ לא תוכל לקבל כסף תמורת עבודתה, לה נותרה עוד משימה חשובה לשלוח כסף להורים למחייה, ולהוציא את אחותה אילנה מפולין באופן דחוף. אמי עזבה את הקבוצה בחולדה ועברה לכפר הנוער בן-שמן לעבוד ולהרוויח כסף. את האחות הצליחה אמי להביא לארץ ברגע האחרון. אילנה הגיעה לארץ באנייה האחרונה של האצ"ל, בשנת 1939, הייתה צעירה ויפה, והתגייסה לאיי. טי.אס הבריטי במלחמת העולם השנייה אילנה הייתה נהגת משאית, במשך כמה שנים, בשיירות הבריטיות שנעו ממצרים לסוריה, דרך ארץ-ישראל.

שאר המשפחה נשארה בפולין, מבחינתנו הילדים שגדלו בארץ הם נשארו דמויות מתוך התמונות שתלויות על הקיר. כשאילנה עזבה את פולין היא הצטלמה עם האב האם, והאח ומשפחתו. כך נשארה לנו תמונה של המשפחה. מה עלה בגורלם? כנראה נרצחו ביער הסמוך למקום מגוריהם. מה עלה בגורל משפחת האב שהיו לו 11 אחים? כנראה אותו גורל. אני נולדתי 4 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ובן-דודי, בנה של אילנה נולדה שנה לפניי. שנינו קרויים על שם ההורים. פנחס ויהודית. במשך שנים לא נשאתי את השם יהודית, אלא בתעודת הזהות, כל מי שהכיר אותי קרא לי דוּדָה. אני חושבת שאמי לא יכלה לקרוא לי באמת בשם אמה למרות שהעניקה לי את השם הזה, היא קראה לי דודה או דודינקה. כאשר יצאתי לשליחות ברוסיה, החלטתי לחזור לשם הרשמי שלי, כאן קוראים לי יהודית. היו לכך כמה סיבות. השם יהודית או יודית כפי שהם קוראים לי מוכר כאן וקל לביטוי, להתחיל להסביר את הכינוי דודה היה לי יותר מסובך. מלבד זאת כנראה שהגיע הזמן להיקרא על שם סבתי שנרצחה אי שם בפולין, אותה לא הכרתי כמובן.

אני לא יודעת למה העמסתי על גבי את המטען הזה כל השנים, אחי ואחותי לקחו את הנושא הזה בצורה אחרת לגמרי. אבל לא לכל דבר יש הסבר, אני חשה את הקשר הפולני הזה הרבה שנים. זו הסיבה שנמשכתי למזרח אירופה. במשך שנים דיברתי עם אמי על האפשרות להגיע למקומות הללו. היא הנידה ראשה בביטול ואמרה שאין סיכוי, כי איזור טרנופול- לבוב נמצא באוקראינה, במשך שנים "מעבר למסך הברזל" . ובכן, אני כבר שנה שלישית בשליחות. שנתיים בסן-פטרבורג, והשנה התקרבתי יותר לאזור פולין. גם בלרוס ולטביה מעניינות אותי בגלל קשר לסבא השני שלי, אותו לא הכרתי אבל הוא הגיע לארץ ישראל עם הגדודים העבריים והיה בין ראשוני ההתיישבות בארץ. אבל זה לספור אחר.

מצטערת שהעמסתי גם עליכם את הסיפור המשפחתי שלי. אבל הסיפור השתחל לכאן באופן טבעי, כי בכל דקה במסע הזה לפולין חשבתי על אמי ומשפחתה ועל האחרים כמובן.
הגעתי עם תלמידי לוורשה באוטובוס ישיר בתחבורה ציבורית לוורשה. יש כאן חברה שיש לה קווים בכל אירופה, יורוליין. 8 שעות נסיעה מווילנה והגענו לוורשה, בירת פולין. מחיר הכרטיס הלוך וחזור, עם הנחה פחות ממאה דולר. כיוון שהגענו יום לפני כולם, סידרו לנו מלון במרכז וורשה, לא רחוק ממלון נובוטל, שבו פתחו מרכז אוכל לכל הקבוצות שנמצאות באיזור וורשה. שם אכלנו ארוחת ערב ושם פגשנו קבוצות גדולות מאוד של יהודים שהגיעו מצרפת. באותו ערב הצלחנו לטייל במרכז וורשה, הלכנו ל "ככר שלושת הצלבים" לחלק מכם לא צריך להרחיב, ולאחרים אומר שאנחנו גדלנו על הספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" ובשנים האחרונות אני גם ערכתי סרט ווידאו עם רמי הוכמן, שאביו היה ממוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים, והוא הספיק לעשות איתו טיול שורשים בפולין. בהמשך טיילנו ברחוב מחודש שבו יש בתי קפה ומסעדות ונקרא נובי סווייט.
למחרת 04.05.2005 חברנו אל הקבוצה הגדולה שהגיעה מכל רחבי ברית-המועצות לשעבר, הגיעו אנשים מקאזאן, מקישינב, מזפרוז'ה, ממוסקבה ועוד. חלק מהאנשים נסעו ברכבות ובאוטובוסים 30-48 שעות, מסע ארוך ומייגע.
היום הראשון בוורשה התחיל לא טוב, היה גשם, מבחינה ארגונית היו כמה תקלות, ובכל אופן הצלחנו להיות בבית-הקברות הענק בוורשה, באזור גטו וורשה ראינו את המצבה הענקית לזכרם של לוחמי הגטו, את איזור הבונקר שממנו הוצאו הלוחמים האחרונים, האומשלגפלאץ, הככר ממנה נשלחו תושבי הגטו למחנות.
בערב השתתפנו בעצרת המרכזית ליד המצבה ללוחמי הגטו, הטקס הזה נוהל ברובו בצרפתית השנה, ורק קטע קטן ממנו היה באנגלית. פה ושם נשמעו גם מלים עבריות וגם שירתו של דודו פישר בעברית.
ביום חמישי 05.05.05 יום השואה בישראל, התקיים "מצעד החיים" ואחר-הצהריים העצרת המרכזית באושוויץ בירקנאו. אנחנו יצאנו ברכבת מוורשה לאושביינצ'ים, לשם כך קמנו מוקדם מאוד בבוקר. ב-7 בבוקר הרכבת יצאה, והגענו לאזור אושוויץ בשעה 11.30 . אתם וודאי מתארים לכם את התחושה המוזרה לנסוע ברכבת לאושוויץ..... אבל כמובן להבדיל אלף אלפי הבדלות....... רבים שלחו SMS לחברים: אני ברכבת לאושוויץ......
יחד עמנו ברכבת היו כ-2000 איש וכולנו התחלנו את המצעד מתחנת הרכבת ועד למחנה אושוויץ בירקנאו. היה מאוד מרגש להגיע לפתח המחנה ולשמוע ברקע את הרמקולים הגדולים שבהם קורא דודו פישר שמות אנשים שנספו בשואה, מכל העולם ביניהם גם אנשים מליטא, תלמידי ורבים אחרים בקבוצת "אורט רוסיה", אליה היינו שייכים הקשיבו לשמות ושמעו שמות של אנשים שמקום מוצאם מליטא, רוסיה, רוסיה הלבנה, פולין, הונגריה ועוד ועוד.
בתוך המחנה, כאשר אתה עומד על פסי הרכבת ומדמיין לך את האלפים שהגיעו לכאן בקרונות המשא ונשלחו לסלקציה, ורבים מהם נשלחו לתאי הגזים מיד, אינך יכול שלא להזדעזע מהגודל. ושום תמונה שראית אי פעם לא מצליחה להעביר את מימדי המחנה וממדי האסון, רק כנמצאים במקום מבינים את גודל השיטה וממדי ההשמדה.
פולין עכשיו יפה, ירוקה, הכל צומח ופורח, המקום נראה שקט ופאסטורלי, לרגעים אתה יכול לשכוח ולהתפעל מהנוף הנשקף בטיסת הרכבת או במחנה עצמו, ואז השרידים של המשרפות המפוצצות, הגדרות החשמליות, המצבות, הצריפים, הבלוקים, המראות שצברת כל השנים בסרטי יום השואה וימי הזכרון. הסיפורים של הניצולים, המחשבה על האנשים, הנשים והילדים, שכל אחד מהם היה עולם ומלואו ויכול היה להעמיד משפחות שלמות של אנשים שהיו ממשיכים את חייו. והלב נחמץ ובוכה.
אתם ראיתם את העצרת בטלוויזיה, אנשים סיפרו לי שהיה מאוד מרגש לשמוע את ראש הממשלה אריאל שרון , ואת הרב לאו ואחרים. אנחנו השתתפנו, היינו במקום, אבל בגלל הגודל המרחק שבו עמדנו וכמות האנשים היה קשה מאוד לשמוע הכל ולהתרגש, שמענו היטב את דברי ראש הממשלה, וגם אחר-כך בערב העלינו שוב את דבריו בשיחות עם התלמידים. ההשתתפות הייתה חשובה, הכמות הגדולה קצת פגמה.

למחרת בבוקר חזרנו למוזיאון באושוויץ , היינו חייבים לסגור את המעגל עבור התלמידים ולקשר את הכל ביחד, לא היה לנו מספיק זמן לראות הכל. אבל ראינו הרבה מן המוצגים, כדי לתת לתלמידים את התחושה שהכל אכן קרה, יש כאן עדויות חיות. ביקרנו במוזיאון היהודי, בביתן של ערימות המוצגים המזעזעות:המזוודות עם השמות והתאריכים, הפרוטזות, המשקפיים, כלי האוכל, השערות, הנעליים. בחדר יזכור, ערכנו אזכרה קטנה משלנו. ראינו את המחנה את הגדרות החשמליות הכפולות, את קיר המוות, את המשרפות, את השער המפורסם ועליו הכתובת "העבודה משחררת".
באותו יום נאלצנו לצאת מוקדם כדי להגיע לפני כניסת השבת למלון שלנו בוורשה.
לא הספקנו לבקר בקראקוב, שמענו שזו עיר יפה במיוחד ושם גם יש הרבה שרידים של הקהילה היהודית. המרחק מאושוויץ לוורשה, כמעט כמו המרחק מווילנה לוורשה. נסענו כ-7 שעות.
המלון שלנו, מלון 500 בו השתכנו חברי הקבוצה, שכן על אגם, מרחק של כשעה נסיעה מוורשה. מקום פסטורלי ומרגיע. נשארה לנו השבת למנוחה. תלמידנו היו זקוקים למנוחה הזו. וכדרכם של צעירים, הם התחברו זה עם זה, נפגשו ובילו יחד, גם המפגשים הללו של נוער יהודי מכל רחבי ברית-המועצות לשעבר היו מעניינים מאוד, נוצרו חברויות ולמחרת בבוקר היה קשה להיפרד.
במוצאי שבת הצלחנו עוד לתפוס קצת מוורשה – העיר העתיקה, מה שהשאיר טעם של עוד.
אני רוצה לחזור לוורשה, לקראקוב. מקווה שאוכל לעשות זאת במהלך השנה הבאה. ככל הנראה אני נשארת כאן, בווילנה. המסע הזה מבחינתי היה חשוב ביותר. בתחילת שנה הבאה אני מתכננת להגיע לרוסיה הלבנה, חשוב לי לבקר במינסק, בבוברויסק מקום הולדתו של ברל כצנלסון, מקום בו פעל גם הסבא שלי, וחבר למשפחת כצנלסון. עוד לא הייתי בדווינסק מקום הולדתו של סבי, היום עיר שניה בגודלה בלטביה, דאוגבפילץ- מרחק כמה שעות מווילנה.

אשלח לכם כמה תמונות מן המסע.

להתראות
דודה
יהודית גרעין-כל