טקס יום השואה בוילנה

שלום חברים, 3 בפברואר 2007

עבר כבר כמעט חודש מאז חזרתי מהארץ. הביקור שלי היה קצר למדי. הספקתי לפגוש כמה חברים וגם קצת בני משפחה לראות שלושה סרטים, ובשבילי זה מעט מאוד. הזמן רץ לי. בביקור הזה גם לא הצלחתי לתפוס כמעט שמש, כי היו יותר ימי גשם מהמצופה בשבועיים הללו. אבל מהקיץ הקרוב אני חוזרת לארץ לאחר 5 שנות שליחות, ואתארגן שוב לחיים בארץ. גם אני מתקשה להאמין שעבר כל-כך הרבה זמן מאז התחלתי את השליחות. בשנים הללו השתניתי, התבגרתי, למדתי המון דברים, ואני חוזרת לארץ עם המון חשק לעשות דברים חדשים, לכתוב, להשלים את הוצאת הספרים שכתבתי ועדיין לא פרסמתי, ועם המון רצון להמשיך ולטייל בכל מיני מקומות בעולם. אני מקווה שיתאפשר לי ושיהיה לי הכוח לכך.

לפני מספר ימים, קיימנו טקס גדול בנושא השואה, החלטנו לקיימו השנה בסמיכות ליום השואה הבינלאומי. כי התאריך הזה של אמצע השנה מתאים מאוד ונוח ביותר. בתאריך של יום השואה בארץ שהוא בדרך-כלל במאי, השנה מתקרבת לסיומה, כאן מסיימים את השנה בסוף מאי או בתחילת יוני.
השנה החלטנו לקיים טקס גדול, שיהיה מיועד לכל הילדים הבוגרים, להוריהם ולכל הקהילה היהודית בווילנה. כל הטקסים שראינו כאן עד עתה לא נגעו ברגש. החלטנו לעשות הפעם משהו שונה. עבדנו עם התלמידים ועם המורים במשך שלושה חודשים. שילבנו בטקס עדויות אמיתיות של ניצולים. הכנו סצנות מרגשות עם התלמידים. שילבנו מוסיקה ושירים באידיש, האידיש כאן בקהילה היא עדיין שפה חיה ומכובדת. העבודה על הטקס נמשכה תקופה ארוכה ודרשה מאיתנו ריכוז רב, עבדנו כצוות מספר מורים, החומרים תורגמו לליטאית, הוכנה תפאורה מיוחדת על-ידי המורה לאומנות. אלה מזין חברתי לשליחות, ואני, עבדנו בשיתוף עם המורים המקומיים והדרכנו אותם בהכנת התלמידים.

השבוע התקיים הטקס במוזיאון הסובלנות, והוא הצליח מאוד, טקס כזה עוד לא היה כאן, בדרך כלל יש כאן כל שנה טקס ממלכתי ליד המצבה בפונאר, ב23 בספטמבר. אבל בטקס הזה יש בעיקר נאומים, מוסיקה וקטעי קריאה. השנה יום השואה הבינלאומי חל בשבת. בשבוע שלפני יום השואה ולאחריו התקיימו כמה אירועים מעניינים מקומיים, לצערי האירועים התקיימו בליטאית ולא יכולתי להבין, וגם אנחנו תרמנו את חלקנו. מה שהיה חשוב מבחינתנו, לשתף את תלמידי בית-הספר ואת ההורים באירוע קצת שונה מהרגיל.

לפני הטקס התקבצו האנשים במוזיאון, השמענו מוסיקה: שירים מגטו ווילנה ומוסיקה יהודית, במקביל רצה מצגת שהוכנה על ידי. המצגת התמקדה בילדים ובזיכרונות. ובתוך המצגת שולבו תמונות אוטנטיות: תמונה של יצחק סגל – ניצול שואה, שהיה ילד בגטו קובנה, הדליק נר לזכר קהילת קובנה (כיום העיר קאונאס) והזכיר את בני משפחתו שנספו בשואה. מינה לוויטן, בת 75 אומנית שטיחים מוכרת בווילנה, הדליקה גם היא נר לזכר קהילת יורברקאס, היא הביאה לנו תמונה של קבוצת הנוער שלה. רק היא שרדה את השואה מכל הקבוצה הזו.
במצגת שולבו גם תמונותיה של רות בן-דוד. שקטעים מעדותה האישית הובאו בטקס. ובהמשך אספר איך הגעתי אליה.

לטקס הגיע שגריר ישראל למדינות הבלטיות שיושב בריגה- מר חן עברי, הוא הוזמן מבעוד מועד ואישר את בואו . נכחו גם אנשים מן הממשל. יו"ר הוועדה לחקר השואה ופשעי הנאצים והסובייטים שמפעילה גם פרויקטים חינוכיים לסובלנות ולהבנת השואה – מר רצ'ינסקאס, ומנהל האגף לענייני מיעוטים במשרד החינוך הליטאי שמלווה את בית-הספר שלנו בכל האירועים החשובים.
מלבד האנשים הללו נכחו התלמידים, הוריהם, מורים, ראשי הקהילה היהודית ואנשים בקהילה שהנושא קרוב אליהם, ביניהם גם אנשים שהיו פרטיזנים פעילים בתקופת השואה, שגילם כיום מעל 80 ואחדים מעל 85.

לא אפרט את כל התוכנית, אשלח במקום זה את התוכניה.
הדלקת 6 נרות הזיכרון לזכר 6 מליון הנספים בשואה הייתה מרגשת כי שילבנו בה אנשים מן הקהילות, כל אחד הזכיר את בני משפחתו שנספו, ואת קהילתו. בין המדליקים היו גם 2 ניצולים שהיו ילדים בגטו.

הטקס עצמו היה מורכב משתי סצנות שבהן השתתפו הילדים. 3 קטעים מעדויות של ניצולים שהופיעו בספר "רקמת חיים" של חֵנָה עֵזר אוליצקי . על הספר הזה סיפרה לי תמנה שחר, המורה שלנו לעברית שבאה אלינו לביקור בספטמבר. הספר הגיע אליי באוקטובר כאשר הגיעה אלי רונית חברתי לביקור. לאחר שקראתי את העדויות התחלתי לגבש את הרעיון לשלב את העדויות הללו בטקס. בחרתי 2 עדויות מליטא ועדות אחת של נער מפולין, לקחתי רק כמה משפטים מתוך עדות ארוכה. הילדים דיברו בגוף ראשון, כאילו זה הסיפור שלהם. העדויות הללו עברו חזק מאוד. אחת מן העדויות הללו הייתה של רות בן-דוד, שנולדה בישראל ב1936 ומשפחתה חזרה לקובנה ב1939, כיוון שחברתי רגינה כאן בווילנה סיפרה לי שהיה לה קשר עם רות בן-דוד, יצרתי איתה קשר כשהייתי בארץ בינואר והיא גם שלחה לי תמונות שלה כשהייתה ילדה וגם התכתבה איתי קצת.
בין העדויות, שולבו כמה מן התקנות של ווילנה נגד היהודים. כיוון שהטקס מתקיים בווילנה עצמה יש לדברים משמעות מאוד חזקה.

לאחר העבודה הרבה שהשקענו בטקס אני מרגישה סיפוק רב, כיוון שקיבלנו משובים טובים מאוד על הטקס, ובעיקר משום שהרגשתי חובה אישית להרים משהו מאוד משמעותי בקשר לשואה, ולהעביר לאוכלוסייה היהודית מסר חזק על השואה. אין לי ספק שהאוכלוסייה כאן אינה מתעסקת בנושא השואה כפי שאנחנו בארץ נחשפים לנושא. מלבד זאת אסור לשכוח שבמשך שנים רבות לאחר השואה, בתקופת השלטון הסובייטי הייתה השתקה של הנושאים הללו. מה שהודגש היה הניצחון הסובייטי על הנאצים, והאוכלוסייה כאן הייתה נתונה גם היא לשבט ולחסד של השלטון הסובייטי. היו להם צרות משלהם.

אני מצרפת למכתב שלי את המצגת. את התוכניה. את נוסח העדויות שהושמעו בטקס ואת תקנות וילנה והשיר של אלה דוראון "מספר על היד"

בשבת הבאה אנחנו יוצאים לסמינר "לימוד" – סוף שבוע במלון עם הרצאות ובילויים, לסמינר הזה מגיעים אנשים משלושת המדינות הבלטיות, ליטא, לטביה ואסטוניה. אני הייתי בסמינר כזה בשנה שעברה ונהניתי מאוד. השנה אני גם נותנת הרצאה על חתונה יהודית בקולנוע.


מאחלת לכולכם שבוע טוב

להתראות דודה
יהודית גרעין-כל
מצגת שהוצגה לפני הטקס
מצגת זו הוצגה בלופ על מסך גדול, ברקע התנגנה מוסיקה של שירים שהושרו בגטו וילנה. הרעיון למצגת נשאב מתוך הסיפור של רות בן-דוד, על השולחן של הסבתא. המצגת מציגה את האנשים ומשפחותיהם בליטא לפני השואה, ברגע שהאנשים מקבלים פקודה להיכנס לגטו כל אחד אוסף את חפציו, ומוביל אותם בדרכים שונות לגטו. בסוף המצגת נראים אנשים בדרך למחנות. הכוונה היתה להראות את השינוי הגדול והפתאומי שחל בחיי היהודים, מבלי להציג תמונות שואה מזעזעות יותר.
(כדי לצפות במצגת, הניחו את הסמן על הקישור הבא, לחצו על הצד הימני בעכבר, בתיבה שתפתח לחצו עם העכבר השמאלי על "פתח בחלון חדש" המתינו מספר דקות והמצגת תעלה.)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה